איפה שהחיים נגמרים והמתים חיים, שם ביקרתי.
איפה שהחול זה הצומח והצומח הוא מת שם הייתי
איפה שהחבר הכי טוב שלך הוא הנוף, והמסיבה הכי טובה היא השקט,
איפה שהרעש הכי חזק בא מהמחשבות שעוברות בראש.
איפה שהאהבה הכי גדולה היא האכזבה הכי גדולה.
איפה שהאדם הכי קטן קבור במקום הכי גדול.
איפה שהצריף הכי גדול נראה כמו ארמון.
איפה שהטלפון שלך לא מצלצל.
איפה שמחשב הוא הדבר הכי הזוי שאפשר לראות.
איפה שהחבר הטוב שלך נותן לך את המשפט הכי לא טוב שתרצה
לשמוע.
איפה שמשפט "חיה ותן למות" הוא המשפט הכי מתאים.
איפה שהמיטה הכי חמה שלך היא האבנים.
איפה שאופטימיות זה הדבר הכי לא מתאים.
איפה שהשממה משתלטת על הרגשות.
איפה שהשפל כל כך נמוך שמרגישים כמו גפרור שכבר הדליקו.
איפה שהריח הכי טוב שתריח הוא הריח של החום ששורף את השפתיים.
איפה שהזיכרון הכי טוב שתזכור חרוט על אנדרטות בצדי הדרך.
בדרך לגן עדן הייתי, כנראה שטעיתי בפנייה, והגעתי למקום הכי
שכוח אל שקיים עלי אדמות.
זה מוסר השכל טוב, לזכור את המתים ואת אלה שרצו לחיות, ובדרך
אלוהים צחק עליהם וזרק אותם לאיזה תהום.
אז אני התפרקתי והחלטתי לכתוב ולהזכיר לעצמי שאנחנו בסך הכול
בתחנת אוטובוס בשום מקום.
מחכים לאוטובוס מספר 00 שייקח אותנו לצחנה האמיתית ואל האמת
שכל אחד רוצה לדעת.