אף פעם, אבל אף פעם אני לא אצליח להבין למה את לקחת אותי מפסגת
העולם. והבאת אותי לתחתית השפלה ביותר.
התמדתי, השקעתי, נתתי את כל כולי רק למענך. ואת? את בשלך תמיד
נשארת.
להבין אותך זה יותר מסובך מאשר להבין אם יש לנו חיים אחרי
החיים. את אגוז קשה לפיצוח, עם צדדים רכים.
קשה לפצח אותך, אבל אפשר לפעמים להתענג מהחלקים הרכים שבקליפה
שלך.
את לא מובנת, ממש מוזרה, אפילו לא ברורה.
מה המטרה שלך? להרוס אותי או לבנות אותי? יש לי אלייך הרבה
שאלות, אבל את התשובות אף אחד לא יכול לספק לי, רק אני בעצמי
יכול להגיע אליהן. אני לא אומר שזאת תהיה דרך קלה, מצפות הרבה
דרכי עפר, וימים שטופי גשם, עד שאמצא אותך.
את תמיד איתי בתוכי, במקום מסתור, כאילו שאני מנסה לפגוע בך.
בחיים לא! אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, בטח שלא אני!
אחח... אני נשבר לרסיסים, ונאכל מבפנים, החיים זורקים אותי
לכיוונים לא מובנים, דברים שלא ברורים הפכים לשגרה.
בכל יום להתמודד מחדש עם הכאב הזה, שאולי את לא נמצאת בי. אבל
תמיד להיות אופטימי, לעצום עיניים ולחשוב על דברים טובים.
מסיבה מאוד פשוטה שאופטימיות היא תקווה, משהו שגורם לך לקום
בבוקר ולחייך, לחייך אל העולם ולהגשים משאלות כמוסות ורבות.
כל אחד הוא אינדיבידואל; כיחיד הוא ניצב מול העולם בשלב מסוים
בחיים. ואני לא סתם אומר מול, עם העולם אי אפשר ללכת ביחד, אתה
חייב להילחם בו כדי לשרוד, החזק מנצח!
במקרה הזה העולם תמיד מנצח אותך. החומריות שמעסיקה את רוב בני
האדם, שגורמת לריקנות שמשקיפה לך על כל דרך החיים והמחשבה,
ממלאת אותך בתענוגות רגעיים ולא נצחיים, מסיבה מאוד פשוטה -
שאנחנו רק בני-אדם, אנחנו לא בני אלמוות, אנחנו רק מנסים לצבור
חוויות שלפני שנמות ונכל להגיד שהשארנו חותם בעולם הזה. אבל
הבעיה היא שאנחנו מתנכרים לאנשים שמנסים לשנות בנו משהו, אולי
אפילו "להחדיר" לנו משהו אחר מהיום-יום הבסיסי, משהו שיכול
לשנות תפיסת עולם של אדם מסוים ממעמד שלא משנה מהו.