יצור מוזר הוא העצב.  
גורם ללב שלי להראות כמו קצות אצבעות שהושרו המון המון זמן
בתוך מים. מכווץ וקמוט עם כחלחלות לא בריאה.
מושך הכל פנימה העצב הזה, כמו זיקנה שמושכת פנימה לחיים של איש
זקן. הוא הופך את הלב שלי מעינב לצימוק, ואת עודף הנוזלים
שנוקזו מרכז בקצה העין, עד שיבוא האיש ההוא שפותח את הברז פעם
בתקופה כדי לשחרר עודפים.
כמו בצימוק, גם בעצב הזה יש קצת מתיקות, מתיקות מועקת, מועקה
ממותקת, משהו כזה. הוא רפוי, חלש, רופס, וכל כך מטעה.
כוח שאיבה עצום יש לעצב הזה, כוח שאיבה עצוב.

המילים לא יוצאות לי, כאילו שברגע שאני מבקשת להרים את המסך
השחור הזה, עובדי הבמה שכחו את תפקידם והצירים נשברו.
הרגשה מוזרה, ציפייה, מתח.
כל הבוקר והצהרים מתהלכת עם ההרגשה הזו בקרבי, נחושה להשקיט
אותה.
החלטתי לא לנתח את המצב היום.
אי יכולת לתפקד נורמלי-בקצב שלי, שאני רגילה אליו, שאני אוהבת.

הקצב המהיר-הקצב שלי.
ההמולה הזאת של הבוקר.
כל כך חיה, כל כך דרושה.


ניתוח קיסרי וקוסמטי לכתביי בעבר.
המולת מכתביי, משפטים חתוכים ומודבקים מחדש ליצירת טקסט שונה.