הכי הייתי רוצה עכשיו שתהייה במצב הרך שלך. במצב הנדיר הזה שבו
האבן הזו שעומדת אצלך במרכז הגוף מבפנים נעלמת לה קצת, הפנים
מתרככות ופתאום רואים את העיניים והן לא רדופות. ואז הייתי
רוצה שנפרוש שמיכה או סדין בשמש מלטפת או בצל קריר, על דשא
ירוק או על חול צהוב ונצטלב על השמיכה. אני אהיה המאונך ואתה
המאוזן ותשים את הראש על הבטן שלי ובינתיים אני אעביר אצבעות
בשערך. וכשנשכב ככה בעיניים עצומות ובלי שום תנועה למעט
האצבעות של השיער הייתי רוצה שנדבר שיחה הזויה. שיחה כזו
שמרחפת ושוזרת מילים ורעיונות בכל מיני צבעים מכל מיני כיוונים
כמו המטפחות הדקות הצבעוניות האלו של פעם שהתפזרו ברוח ושתבין
את השטויות שלי. כמו לפעמים בהבלחות האלו שלך שאז אתה לא רק
מבין אלא גם רוקם כמה משלך. לא נהייה ממוקדים, לא נהייה
קונסטרוקטיביים לא נהייה פונקציונאליים ולא נהייה
אינפורמטיביים כמו שבדרך כלל.
אוף איך הייתי רוצה