זו אמורה להיות מכאניקה עדינה של גוף. שירת הפוריות הנשית
שניגרת החוצה באצילות. דמעות אדומות של ביצית נטושה, דמעות
שני. זה אמור לקרות בשקט, בחשכת גוף בהחבאות אל הכלים. אז למה
זה לא מרגיש כך? למה במקום שירת הברבור של הביצית זו קריאה
ברברית של שבט קדום? זה מרגיש כאילו תוכי מתעקש להיות ברי,
במקום ביצית בוכייה עדינה ישנה ביצית וינדיקטית אוחזת סכין
קצבים בתנועה שאינה משתמעת לשני פנים, "אם אני הולכת כולם
אחרי". ובדרכה החוצה, תוך שינוי מצב צבירה, היא נאחזת, תולשת,
מושכת ושורטת, בלי שום טיפת כבוד, בלי סטייל ובלי עדנה. וכך
שוב ושוב ושוב, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. לא לומדת להפסיד
בכבוד ואני אפילו לא יכולה לנער חוצני ממנה.