"איפה טעינו?" שאלתי אותו, "לא טעינו, פשוט חיכינו יותר מידי
זמן" שנינו הסתכלנו המומים על הגופה ששכבה ליד רגלינו
המזיעות...ניערתי את החול שהיה דבוק לרגליים שלי, אמא שלי מאז
ומתמיד צעקה עליי לא ללכת יחפה,אוי, כמה שהיא תשמח לצחוק עליי
קצת עכשיו ולומר לי בפנים כל כך קרות "אמרתי לך..."
אבנר השתעל, שאלתי אותו אם הוא רוצה שארוץ ואקנה לו כוס מיים,
הוא סרב ואמר " לא תודה, אני לא שותה מיים קנויים"  "כעקרון?"
שאלתי אותו, הוא לא ענה, והמשיך לבהות בגוויה שריח נוראי כבר
החל לעלות ממנה.
אני מצידי כבר התחלתי קצת להשתעמם, כאילו, מה הטעם בלשבת מול
גוף חסר חיים ולטחון קצת מיים, אולי קמח... בפעם הראשונה
ששאלתי אותו, שאלתי אותו מתוך צמאון לידע, לדעת איפה טעינו,
בפעמים הבאות שאלתי מתוך מחויבות, מחויבות להראות שבאמת אכפת
לי, שאני לא חושבת על זה שעוד שעה אני צריכה לרוץ הביתה לקחת
ויטמינים בזמן שהחיים מהצד האחר משתנים באופן לא נורמלי...
לפתע אבנר לקח אבן שחורה והעיף אותה לשמיים וחיכה, בציפייה
שתחזור, שנינו היינו מאוד מופתעים שהיא לא חוזרת...לבסוף שמנו
את הסוגייה הזו בצד, והמשכנו לבהות ולשאול...
אחרי שעתיים האבן חזרה ופגעה בראשו של אבנר....עכשיו הוא שוכב
לצד הגופה המסריחה שלו, אני חושבת שהוא דיי שליו, אני מצידי
רצתי הבייתה לקחת ויטמינים...