אחת לכמה זמן
זכרה מקפיא אותי.
משפט שאמרה או כתבה
מכה בי עמקות
גווני פניה
משתלטים על העולם.
או שעוברת בי תהייה:
האם אי פעם
ישוב חיוך בהיר כשלה
להאיר את כוכבנו הקט?
היא מציפה את עורקי
אך אני שואף לזכור יותר
משום שלא הכרתי אותה באמת
היא שהייתה מורתי והרבה מעבר.
לא הייתה לי הזדמנות לגלות לה
שהיא גילתה לי מי אני.
מוזר שגם את הנפילים הקלילים ביותר
המוות לוקח תחת כנפו הרחבה.
שדמותה עולה בעיניי
היא יותר מתמיד
חזקה מהנצח, חזקה מהחולי
וחלשה כראוי.
שגופתה הקטנה והעטופה היטב
חלפה על פני במסע הסופי
כמו אדמה על גבי אלונקה
יכול מאוד להיות
שהעולם התפוצץ.
