או, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, מתהפכת לי הבטן לפרקים
מיום שישי, ועכשיו זה כבר מתחיל לכאוב.
כאילו שאני ממש צריכה שמשהו יקרה, למרות שקורים לי דברים
בחיים. אוהו, כמה שקורים.
ואני שומעת את דיסק של הפרוייקט של אלאן פארסון. האיש גאון, זה
נשמע נהדר, והמילים ממש מרתקות. לא כל כך כלליות ולא כאלה
רוחניות או עמוקות, אלא ממש ברורות ולגבי מצבים אמיתיים
החיים.
לא רק שאני לא מצליחה להתרכז, אני לא מצליחה להירגע.
אני רוצה לשתות חמש כוסות קפה, ולצאת לת"א, לקנות דיסק, לקנות
סווצ'ר של פינק פלויד, עוד כמה בגדים, ולקרוא לו שיבוא.
כמה שאני רוצה אותו עכשיו. מיום שישי אני אוכלת את עצמי כן או
לא. בהתחלה כן. ואז לא. ואז הוא ממש ביקש, ותוך כדי מאבק פנימי
ממש חזק דבקתי בלא. ולא שאני אוכלת את עצמי באמת, אבל אני ממש
רוצה אותו. הייתי מוכנה למישהו אחר עכשיו, בשביל לפרוק את זה.
אבל אני רוצה אותו מתישהו.
אני כבר לוחצת חזק חזק על היד או על הרגל בשביל לשחרר קצת ממה
שיש לי בפנים. אם הייתי עושה ריצת אלפיים, סביר להניח שהייתי
עוקפת חצי מהבנים. שלא לדבר על הבנות.
יש לי בפנים כל כך הרבה מטען לפרוק עכשיו, ואני כל כך רוצה
שמשהו יקרה. מה שקורה עכשיו זה נחמד, אני שמחה שלפחות משהו
קורה, אבל אני רוצה דברים אחרים.
זה כיף בטירוף לנסוע לשבוע למרכז, לנדוד בין בתים של אנשים,
ובין המיטות שלהם, וביניהם... כמה אנשים שווים יש שם. מעניין
מה היה קורה לי אם הייתי גרה קרוב.
איכשהו אני גם שמחה שלא, כנראה שהייתי מקבלת את זה כשגרה וזה
היה משעמם. וזה גם היה מאבד את אלמנט הנדידה וחוסר הביטחון
(שבא מהמרחק מהבית). אז אני שמחה בעצם. ואני כבר מחכה לעוד אחד
כזה.