"יש לך כתיבה לא רעה בכלל, אבל אתה צעיר מדי, קיבוצניק מדי
ויותר מדי חסר חוויות כדי שתוכל לכתוב סיפורים ששווים משהו".
איילת הייתה בחורה כזו ששולטת במצב, אחת מאלו שתמיד יקראו לך
חמוד ויסתכלו עליך מלמעלה למטה(למרות שבמקרה הנ"ל הייתי גבוה
ממנה בערך ב20 סנטימטר) . לא ממש חיבבתי אותה אבל היא ידעה
להתמצא בעיר וידעה את כל מה שקורה או שיקרה, לכן לא אמרתי לה
אף פעם מה אני חושב עליה. אבל הפעם איילת צדקה, הייתי חייב
להשיג לי קצת ניסיון חיים ואירועים מרגשים כדי לעשות את הכתיבה
שלי אוטנטית.  בשביל בן -אדם שכל החיים שלו חי בקיבוץ בהחלט
היה לי קשה בשנה הראשונה שלי בתל-אביב, מה גם שהקורס לספרות לא
היה בדיוק מה שחשבתי.
לכן הסתובבתי עם איילת בכל מיני מסיבות ומקומות מוזרים, אבל
אני חייב להודות שלדבר כמו שקרה לי בלילה הקר של נובמבר 97 לא
ציפיתי בכלל.
אני ואיילת היינו בפתח לאיזה מועדון נורא טרנדי כמו
שהצפונבונית הזו אהבה לכנות אותם, אבל לאיילת לא נראה התור
הארוך בכניסה, אז היא גררה אותי מסביב לבניין כדי להיכנס
מהכניסה האחורית. היא העמידה אותי באיזו פינה אפלה והודיעה  לי
"אתה מחכה כאן, ואני הולכת לבדוק".
בעודי מזמזם לעצמי את הבית האחרון והטראגי מ"שני חברים יצאו
לדרך"(קיבוצניק או לא?), ניגש אליי בחור לבוש במעיל רוח ארוך
וכובע ישן כזה, שמינימום היה יכול להיות סוכן של הק.ג.ב ושאל
אותי "מה קורה?". בגלל שהייתי במצב רוח טוב באותו היום, עניתי
לו "אני קורא! סטוגודוש". הבחור שהיה נראה כאילו יצא מ"גולדן
איי" דחף לי ליד מזוודת גיימס בונד ונעלם בין הצללים. לפני
שהספקתי אפילו לקלוט שאיש שאני בכלל לא מכיר ושנראה כמו תחפושת
ישנה לפורים, דחף לי ליד חפץ חשוד, שמעתי צעקות מקצה הרחוב
וראיתי עדר של אנשים שצעקו לעברי ונופפו לעברי במקלות
ושרשראות, וזה לא היה נראה שהם פרסמו איזו הופעה של מיומנה.
מוחי הרפה נשאר בניוטראל, אבל רגליי תפסו יוזמה והריצו אותי
קדימה. רצתי בשיא כוחותיי אבל זעקות החוליגנים שבעקבותיי נשמעו
יותר ויותר קרובות, לכן לא חשבתי פעמיים כאשר ראיתי הומלס
מגלגל עגלת סופרמרקט ריקה וקפצתי מייד לתוכה. ההומלס כנראה היה
מאוד קשור לעגלה הזאת, כי הגלגלים שלה התגלגלו כאילו שהם כרגע
עברו טיפול כולל במוסך של שלומי, ואני, דוהר בירידה, הרגשתי
כמו במזדה ספורט. סוף הירידה הלך והתקרב ואני ראיתי ששם מצפה
לי קיר חסון למראה, והוא נראה כאילו אין לו שום כוונה לזוז
משם, לכן קפצתי שניות מעטות לפני העימות בין הקיר לעגלה,
ודשדשתי לעבר אורות שראיתי, עדיין סוחב את המזוודה
המסתורית(כנראה מתוך אינסטינקט של קיבוצניק קטן הולך לעיר
הגדולה ומחזיק חזק חזק את התיק ככה שהוא לא ייגנב, למרות שיש
בו רק בגדים מלוכלכים).
הייתי די בטוח ששחומי העור כבר לא היו בעקבותיי, ולכן הלכתי
ברוגע לכיוון האור שהתברר כמקום מפגש של כמה בחורות שעבודתן
כללה  הסרת פרטי לבוש שונים. בעודי חושב שמה שעבר עליי כרגע
היה אירוע מוזר מאין כמוהו, בא הדיסקו מנאייק ולקח אותי ואת
הבחורות העובדות לתחנה. למרות שהשוטרים מאד חיבבו אותי הם
נאלצו לתת לי ללכת, כי לא עברתי על שום חוק. לאחר שיצאתי
מהתחנה התכוונתי ללכת לדירתי ולבדוק את תוכן המזוודה(שהייתה
נעולה), אבל לגורל היו תכניות אחרות בשבילי. יד חרישית הגיחה
מבין הצללים וגררה אותי לסימטה אפלה. בעל היד התגלה כאותו ברנש
מוזר שדחף לידי את המזוודה הגורלית. אותו ברנש מוזר הסביר לי
בקצרה שהמזוודה הייתה אמורה להימסר לבלדר, ולא לי, שהיה צריך
להביא אותה למערכת "ידיעות". הסתבר שהמזוודה הכילה תמונות
שמתעדות את שחקן הכדורגל אלון "האווירון" מזרחי, מתעסק באוסף
הבולים שלו. התמונות הללו היו ממש סנסציה, כי האווירון תמיד
הציג תדמית של עארס עממי וקשוח.  אתם בטח חושבים שזה היה הזמן
בשבילי ללכת הביתה, אבל כאן אתם טועים. מאז ומתמיד הערצתי את
אלון מזרחי ואת ביצועיו על המגרש, ופגיעה כזו בוטה בתדמיתו של
האליל שלי לא יכלתי לסבול. לכן הורדתי את הכובע על הסוכן
הממושקף, ופתחתי בריצה, כשהמזוודה עדיין אצלי. כשהגעתי לרחוב
נוררדאו, הצטרפו למרדף גם להקת הגורילות מקודם, שכנראה היו
חבריו של אלון שרצו למנוע מהתמונות להתפרסם. את שארית כוחותיי
גייסתי כדי לרוץ לכיוון הנמל, שם למזלי עמדה סירת מנוע בודדה
ומוכנה להפלגה(סוף סוף אלת המזל הורידה את הכיסוי מעל עיניה,
ראתה שאני סופר סקסי, ועזרה לי). קפצתי על  הסירה והתנעתי
אותה, והתרחקתי מהאופק לפני שרודפי יכלו להגיד" כל מכבי
בני-זונות"
הסירה הזו עדיין עוגנת במעגן של הקיבוץ שלי(כן, יש קיבוצים על
יד הים), שבו אני מתגורר עד היום, ואני לא יוצא ממנו אפילו
בשביל לראות את אלון משחק.