אחד עם תיק גדול, עמוס לרווחה וכבד, וג'ו על תרמילו הקטן
והמאובזר פקדו שוב את פסגת אותו ההר של ההוא... בהגיעם לשם,
כמו תמיד ידע כל אחד מהם כי ימצא שם את אשר ביקש זה הרבה זמן -
קצת שלווה שתסתנן לה ותגיע לאטה בין טרדות העולם ומרוצת היום
הבלתי פוסקת. "רק שלא יחתכו לי את השורות..."
מחשבה זו אפפה דעתו עת שהגיע כמעט לסוף העלייה. השלג הלבן ניתז
לו בריחוף קליל שנסחף עם רוחות השמים, נדמה כאילו רשת גשם לבנה
נתלתה מעל הגבעה ומשם נמשכה בפריסה ארוכה עד לקו שבו פגשה את
האדמה; ללא ספק, מסע קשה פקד אותו באותו יום... אצבעותיו עוד
מחזיקות את כתפיות המנשא כאילו הוא עוזר לידיו, לכתפיו ולגבו
במשא שרובץ על רגליו... עייף של ממש! כל זה גם לא דחה את
הפרצוף המותש ואת עור פניו החיוור - עסקת חבילה!
זהו, הוא הגיע... זה מה שחשוב לו: "אפשר סופסוף להוריד את
המשקל הרב מעל גופי הלאה..." אמר כמעט בלחישה כדי לשכנע עצמו
שזה היה הדבר הכי קשה שעבר וזרק מבט, כביכול מתחשב, בחברו שהיה
מטרים ספורים אחריו אך נראה שליו בהרבה ממנו. "איך לא?!" שאל
את עצמו ומיהר לענות "הוא בקושי הביא איתו משהו...!" ג'ו עבר
לידו בריחוף שמימי וחייך. ניסיון חייו הרב לימד אותו שאין צורך
בכל כך הרבה דברים, וגם אם כבר מצא לנכון להביאם עמו, יש דרך
ללכת, יש דרך לחשוב בעת ההליכה.
"אתה כזה מושלם אהה...?!" צעק לו קלושות, "בטח עוד רגע תגיד לי
שגם הפעם השתמשת בכוח המחשבה... האטת את קצב פעימות לבך...
זמזמת איזה שיר יפה... Whatever".
"אני לא מבין למה אתה לא מניח למעיל הזה?" שאל ג'ו.
"כל כך מושפע מסרטים..." הוסיף וגיחך, "עוד רגע תגיד ש..."
"נראה לי שסערה מתקרבת..." הוא קטע את ג'ו.
"כן?" התפלא ג'ו ושאל "ולמה אתה כל כך בטוח בקשר לזה?"
"ממש, אבל ממש - קר פה!" ענה לו ברצינות.
"חחחח..." צחקק לו ג'ו ומיהר להפסיק את חברו: "די, בחייך...
בוא נפסיק עם המשחק הזה... אז ראית סרט על טיפוס האוורסט...
תניח לזה!"
"אוף!!!" הוא רטן, "למה אתה כזה כבד? מה אכפת לך לזרום איתי?
ותפסיק לצחוק לי בפנים! איזה מין חבר אתה?"
"טוב... חח... טוב!" אמר ג'ו כשהוא מרסן את עצמו.
"אבל די להגיד לי את זה!" ג'ו נהיה רציני, "אל תדבר איתי על
זרימה כשאתה נסחף... לעזאזל איתך!"
כאן חיוך טיפשי שטף ממנו את כל הרצינות והוא פלט:
"זו פאקינג גבעה והיום קיץ!!!" ונשפך מצחוק...
השלג, הקור וקולות הרוח השורקת עד כדי חניקת האדם המנסה לנשום
בגובה כה רב אך לשווא; כולם, כולל הנזלת הקפואה שיצאה מאפו עוד
בדרכם לפסגה הנכספת - נשאבו בחזרה במהירות ונקרעו מעל המציאות
ונזלו ב"רוורס" לתוך ראשו ורק יום שמש, כחול שמים, דשא ירוק
וסבוך, ידידו המצחקק, תיק נשיאת הגיטרה שלו ומעילו האפור
והנצחי נשארו עמו. אה כן, וקצת מאותה נזלת שבעצלנותו לא קינח
אותה כשעוד הייתה טיפה של אדים באף...
"היי!" הופיע פתאום ג'ו מולו וקטע את בהייתו.
"צא מהדיכי! דיר-באלאק, תתכנס לתוך עצמך שוב... יאללה, תתפרץ
תצחק תיהנה תחיה... תעשה עם עצמך משהו... ומשהו טוב!"
"אני ב'סדר", הגיב היצור...
"וואי... לא ידעתי שכל כך יפה כאן!" אמר ופקח את עיניו לראות
את העולם היפה המשתרע מכל עבר... "וזה עוד כלום!" אמר ג'ו
והפנה את מבטו לצדו האחורי...
"יש כאן 'פאקינג' מזח, מרינה, שחפים, סירות ו... כן, כן... הנה
אנחנו כאן על הצוק המדושן ביותר, צופים אל הים הפתוח."
חייך וזרק חכה אל המים...
"ממש שווה כאן!!!"
חברו היה המום לנוכח כמות ה'נוף' שהתקבצה לה לאותו מקום אקראי
וניצבה ממש על כף ידו...
"מגניב!" הוא אמר כמו זומבי, ונדמה היה כאילו כפית של
'אור-חיים' מהלה את חייו והפכה למשהו קצת פחות עצוב ואפל...
רגע קטן של אושר. |
