במבט לאחור, אולי זאת הייתה חתיכת טעות להפגש איתו בפאב. אבל
למי אכפת, הוא מצא חן בעיניי. הקול שלו בטלפון עשה לי את זה
בטירוף.
ישבתי וחיכיתי לו, בשולחן השני משמאל, ליד החלון. הפאב הזה היה
המקום המועדף על שנינו. היינו בו כמעט כל שבוע, אך מעולם לא
נפגשנו.

אני חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים לעשות הפסקה ולספר עליו
ועליי. אני ג'ולי, סטודנטית למשחק. נולדתי רחוק מכאן, אבל אני
גרה בשטוקהולם שבשוודיה כבר שנתיים. הוא אנדריאס, או אונדריי,
כמו שאני נורא אוהבת לקרוא לו. הוא גדול ממני בעשור וחצי והוא
סולן של איזו להקה שמעולם לא הצליחה יותר מדי.
חבר משותף של שנינו החליט לשדך בנינו, אחרי שנשבר לי הלב
ואונדריי היה בודד ומסכן.
את הבודד והמסכן אמר החבר שהזכרתי מקודם. אני לא האמנתי, כי
אפילו מתיאור חיצוני, אונדריי נשמע ממש טוב. אבל אתם יודעים,
ברגע שמשהו נשמע טוב, הציפיות עולות ובדרך כלל מתאכזבים.
אבל אתם יודעים מה, אני לא התאכזבתי.

כשישבתי על כסא עץ ישן וחשבתי לעצמי, מה שאני עושה זה לא בסדר.
הבחור לא באמת מכיר אותי פנים מול פנים, ואני לא באמת מכירה
אותו. רגשות חרטה מילאו אותי, ורק רציתי לעזוב את המקום.
אבל כשהוא נכנס לפאב, זיהיתי אותו מיד. בחור גבוה מאוד, שיער
שחור ארוך. הוא הביט לכיוון השולחן השני משמאל ליד החלון,
בחיפוש אחר דמות נמוכה וחומת שיער, וכשמבטו נפל עליי והוא חייך
חיוך גדול, כל רגשות החרטה נעלמו כלא היו. זיהינו אחד את השניה
בקלות כל כך.
לא ציפתי שהוא יחייך, היות ואני לא מציאה גדולה מדי, אבל ככה
זה היה, הוא באמת חייך.
אני זוכרת שקולות ההמולה והרעש כאילו נעלמו וכשקמתי, הדבר
היחיד ששמעתי וראיתי, היה הוא.
הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא התקרב אליי, זה לחבק אותי. ולא סתם
חיבוק של "היי, מה שלומך?", אלא חיבוק חם ועוטף, שרק בגללו,
כבר עלה לי חיוך על הפנים. עמדנו מחובקים המון זמן. ואני,
הרגשתי כל כך קטנטונת בחיבוק שלו, הוא היה כל כך גבוה ואני כל
כך נמוכה. הרגשתי כה בטוחה בחיבוק שלו, כאילו כלום לא יכול
לפגוע בי.

כאן אני מוכרחה לעצור שוב ולהסביר שאת אונדריי, אני מכירה כבר
כמה חודשים. אולי לא מכירה פנים מול פנים, אבל מכירה מספיק דרך
אמצעי תקשורת אחרים.
לאחר שהחבר המשותף נתן לאונדריי את מספר הטלפון שלי, הוא התקשר
כדי לבדוק מי אני ומה שלומי. הכימיה המטורפת שהייתה לנו,
הורגשה כבר בשיחה הראשונה.
היות ושנינו בני זונות חסרי ביטחון עצמי ועמוד שדרה, החלטנו
שניפגש רק כשנרגיש מוכנים לכך. במבט לאחור, זאת אולי הייתה
החלטה אמיצה מאוד מצד שנינו ואני שמחה שהכל הסתדר בצורה הזאת.

אז, כשפגשתי אותו באותו היום בפאב, כשעמדנו מחובקים ליד השולחן
השני משמאל ליד החלון, רעדתי. כשהוא חיבק אותי, גם הוא רעד.
אתה חייב להבין, קורא יקר, שאני ואונדריי פיתחנו מערכת יחסים
מושלמת. אולי חום גוף היה חסר בהחלט, אך כל השאר היה מושלם.
הוא השלים אותי מכל בחינה אפשרית, ואני אותו. חשבנו אותו הדבר,
פעלנו אותו הדבר, גאד, אני אפילו חושבת שהזדיינו אותו הדבר.
רבנו והיו בנינו מחלוקות, זה ברור. אך ידענו לפתור הכל מבלי
לפגוע אחד בשניה.
אתה בטח חושב שלהיות בקשר בו בני הזוג דומים כל כך הוא לא
בריא, אבל אצלינו, לא כך היה הדבר.
בשיחה שלפני הפגישה, תיארנו את פגישה הראשונה שלנו, כמשהו מוזר
ביותר. הוא תמיד אמר שבטח הביישנות תשתלט עלינו ואני תמיד
עניתי, שהאופי והיופי המדהימים שלי יכבשו אותו מהרגע הראשון.
הוא תמיד הבין את הציניות וההומור המעוות שלי.

לאחר החיבוק המרגש כמתואר זה, הוא התיישב בכסא עץ ישן מולי
ולקח את ידיי בידיו הגדולות. אני חושבת שראיתי ניצוץ של דמעה
בעינו הימנית והכחולה, אך לא יכלתי להגיד בוודאות היות ועיניי
היו מוצפות בדמעות משל עצמי.
אתה בטח חושב "אוי לא, איזה בחור רגשן, האונדריי הזה, ממש
נמושה", אבל המעמד של פגישתינו הראשונה ריגש אפילו אותי, מלכת
הקרח בעלת לב האבן. לא סתם בחרתי לעבור ולגור בשוודיה.

פתחנו בשיחת חולין על מזג האוויר ועל המצב הפוליטי הלא קיים של
שוודיה, היות ולא יכלנו לדבר על שום דבר רציני, כי היינו
מתוחים מאוד. אבל לאט לאט, ובלי לשים לב, קמתי, והתיישבתי בכסא
לידו. הוא בטח הופתע מן האומץ שלי, אך הסתיר זאת יפה מאוד.
כשהמלצרית ניגשה אלינו, היינו כה עסוקים בלבהות עמוק עמוק אחת
לתוך עיניו של השני, לקח לנו מספר דקות עד ששמנו לב שישנה עוד
נפש חיה באזור מטר על מטר שלנו. כמו כן, התאורה המעומעמת, כיאה
לפאב מלא הורמונים ואלכוהול, לא בדיוק עזרה לראות סבירה.
היא שאלה מה נשתה. אני הזמנתי שוט נקי של פינלנדיה ליים, והוא
בירה סתמית כלשהי. כשהוא שמע את ההזמנה שלי, הוא הופתע בשנית
להערב, ועיניו נראו כמו כדורי ביליארד לבנים, עם עיגול כחול
במרכזם. אני מצידי, פרצתי בצחוק מתגלגל, וכך גם הוא, ולאחר
מכן, חיבק אותי שוב. טבעתי בחיבוק שלו.
לאחר שסיימתי את השוט שלי והוא כמעט סיים את כוס הבירה שלו,
כשהאווירה כבר הייתה משוחררת מאוד והיינו במצב של התגלגלות על
הרצפה מרוב שעשוע וצחוק, הבחור מצא את הזמן הנכון ביותר לנשק
אותי. ואני חייבת לציין, זאת הייתה הנשיקה כי טובה בחיים שלי.

כשהתנתקנו אחת מהשני, המשכנו להביט אחד לשניה בעיניים, כאילו
העיניים הן הפיתרון לצימאון הגופני שחשנו אחד כלפי השניה.
וויתרנו על סיבוב נוסף של משקאות ופנינו אל עבר הבית שלו. אני
יודעת שה לא מוסרי ללכת לביתו של הגבר בפגישתכם הראשונה, אבל
בשבילינו זאת לא הייתה הפגישה הראשונה. הרגשנו כאילו אנחנו
מכירים כל החיים, כאילו נולדנו אחת בשביל השני. כן, ככה זה
היה, כל כך מושלם.
כשנכנסנו לפולקסוואגן השחורה שלו, לא יכלתי להחזיק את עצמי עוד
ונישקתי אותו שוב. הפעם זאת הייתה נשיקה ארוכה יותר ולא יכלנו
להוריד את הידיים שלנו אחת מהשני.

התנעת האוטו זה הדבר האחרון שאני זוכרת. הזכרון הבא שלי, הוא
התעוררות בבית חולים, מונשמת, צורחת וקורעת מעצמי את צינורות
הפלסטיק.
מיד לאחר מכן, כששאלתי היכן נמצא אונדריי, סיפרו לי שלאחר
שנסענו בערך חצי קילומטר מהפאב, משאית בנתיב הנגדי איבדה שליטה
והתנגשה בנו.
למזלי, הוא היה חגור. לצערי, אני לא.
הוא יצא מן התאונה עם שברים קלים ושריטות. אני, לעומת זאת,
עפתי מהאוטו למרחק של מאה מטר ונפלתי על הבטן. עמוד השדרה שלי
נשאר שלם והאיברים הפנימיים שלי לא נפגעו.
רק המוח הפסיק לעבוד.
סיפרו לי, שכשהודיעו לאונדריי שאני כנראה לא הולכת לשרוד את
הלילה, הוא לקח את כל הכדורים והתרופות שהוא יכל למצוא, נשכב
לידי במיטת חולים שלי ובלע הכל. הם טוענים שהוא נכנס להתקף
כלשהוא.הם טוענים, שהוא התאהב.
למזלי, האחות שבאה לבדוק מה מצבי, מצאה אותו מעולף והוא אושפז
במחלקה ליד.
כרגע, הוא שוכב שם כצמח, לאחר שהתרופות פגעו במרכז העצבים שלו.
אני, רק התעוררתי. הוא, לא הולך להתעורר לעולם.

הרופאים אומרים שהוא לא ישרוד את הלילה. אני, כבר בלעתי את כל
הכדורים שאפשר.