"...קושי ההוכחה קיים, אולם אם תערוף ראשו של אדם באופן חלק
ומהיר יוכל אותו אומלל להתבונן בגופו חסר הראש כמספר
שניות..."

[פרופ' קולין אולבסיין : " חקר המוח בעידן הפוסט- מודרני"]



יואב נפרד מכולם לא בנפנוף יד מרכבת מקרטעת. הוא הכין מכתבים
בכתב ידו לבריות שנקשרו בחוטים סבוכים לחייו- כמה מכתבים
לחברים יקרים ואחד למישהי מהעבר. בימים אלו (אדייק)  בשלוש
השנים האחרונות הוא גר לבדו בעיר מזמזמת. גר בבדידות ונמנע
מ"תשמור על קשר מותק, או.קי?",כמובן שאותם אנשים התרחקו עם
השנים והדחיקו את קיומו, אולם לו לא כאב, הוא היה בעיצומו של
תהליך התנתקות, שריפת כל הגשרים שצלחו מעל נהרות הרגש
והאחריות, לא הייתה אכזריות במעשה זה, לא התרחש טקס של שפיכת
בנזין והצתה לאורו של ריקוד דמוני. פטיש כבד והריסת הגשר נטבח
נטבח עד לקריסה חרישית בלתי מורגשת היוו את דרכו האצילית
לניתוק חבלי הטבור. אותם מילים שיכתוב, הסברים, רגשות
וזיכרונות הציפו אותו בכל פעם שישב מול שולחן המטבח וכתב את
אותם דברים נוגים ועצובים, עד טיפטוף דמעות, לאנשים שהיו בעבר
שותפים לחייו. יואב הכין רשימה ארוכה של אנשים שהוא רוצה לפנות
אליהם בכתב לאחר מותו. הוא ידע אילו רגשות יעורר בהם ונהנה
מקשת התחושות המצמררות שיחושו- מהעצב והכאוס שהוא יצור בחייהם,
מאותה נקודת המפנה שמעתה ועד קיצם יזכרו וישמרו במגרה חשאית
לצד המיטה את המכתב האחרון של אדם שהכירו ונקצר בדמי ימיו.
יואב כתב. מכתבים ארוכים אבל לא יותר מעשרה- לאותן בריות ועוד
מכתב לבחורה אנונימית שהכיר זמן קצר וזאת רק על מנת להביך
אותה. "היא אינה תדע היכן לקבור את עצמה שתקרא מכתב זה" חשב.
יואב כתב לה כיצד השפיעה על חייו וכמה אהב אותה- זה היה שקר
כמובן, אולם לו לא היה אכפת, זאת היתה הבדיחה האחרונה שיצחק
עליה לאחר מותו:
"לדניאלה.
אינני יודע אם זוכרת את אותי והאם חושבת את עלי בלילות, אולם
את היוות את נקודת האור בחיי. מעולם לא הכרתי מישהי כמוך.
לימדת אותי כיצד לאהוב ועד כמה שורשי האהבה יכולים להגיע למימי
תהומי. לפני שלוש שנים הכרנו ורק לחודש, אולם אותך, דניאלה,
לעולם אזכור. אזכור את תשוקתך, את הלילות המועטים שבלינו יחד,
את פנייך, את גופך".
יואב התמוגג. "היא תקבל את המכתב בדואר כשגופי יתקשה בזמן
שתקרא על מותי המוזר ב'הארץ', ואז היא תבכה, ואז היא תזכור
למשך כל חייה, תהיה לה טראומה!". יואב חייך לעצמו.
הוא קרא את המכתב שוב ושוב וגיחך לעצמו בכל פעם שהעלה בדמיונו
את פניה. "אף אחד לא יבין, כולם יתפלאו וישאלו בהלויתו: מי
זאת? מדוע היא בוכה? אהובה סודית שהסתיר מאיתנו? . היא תנפח
אגו אשר נוגע בעננים ולעולם לא תתפשר על אהבת אמת". יואב צחק
והחל לתכנן את צורת ההתאבדות הראויה לאישיות עילאית כמו שלו.

יואב חשש ממות בירייה. לא בגלל שראש היה קטן וחשש לפספס אלא
משום סיבה הרבה יותר מציאותית ממה שאתם יכולים להעלות בראשכם.
אקדח לא היה לו ורשיון לאקדח קשה להוציא בימים אלו. יואב סירב
גם לקחת חצי בקבוק גלולות שינה ולישון עד הסוף. זה יהיה סתמי
ומשמעם על גבול הרומנטי. זה יותר ממה שיכל לבלוע, "זה כלום"
חשב "מוות בשינה, זה שום דבר זה כמו ללכת לישון"-וללכת לישון
הוא עושה כבר מאז שהיה תינוק.
מצב האובדן שקרץ לו עד מאוד היה קפיצה מבניין גבוה "לעוף ולתת
לחיים לעבור דרכי בנשימה מהירה בפעם האחרונה" חשב. אולם בו
ברגע נזכר שאין הרבה בנינים גבוהים ובמעטים שיש בטוח שיש
מנגנון שמונע קפיצה, כמו רשת בטחון או מעקה גבוה ומעוקל, וגם
אם אין כלום שעוצר אדם מלקפוץ, מה יקרה אם יקפוץ ולא ימות!. מה
יקרה אם יקפוץ וישבור כל עצם בגופו וישאר צמח שוטה שלא יכול
להגיד לרופאים ולמטפלים בו, שבטח יתקהלו סביבו, "אני מחליט
למות!".
הרי הוא יצנח מטה מהר מידי, תחושות של חרדה ובלבול יתקפו אותו
ויקשו את איבריו באויר, ימנעו ממנו 'לזרום עם זה', הדחף לחיות
ורצונות שונים ומשונים יכתיבו את דרכו מטה, לא כפי שתכנן, לא
כפי שרצה שזה יקרה, הרי לא יהיה לו ניסיון שני, כפי שעד כה
החיים יכולים להציע לו.מאורע חד פעמי. בלי "פוס". יואב לא יכל
להסכים לקחת עליו את הסיכון, גם אם יתאמן בדמיון אין לדעת כיצד
יגיב ברגע האמת, גם אם יוכל להתרגל או לפחות להאמין שרגע האמת
יתרחש בדיוק כפי שתכנן, לא יכול לספוג את האמת בזמן נקישת הראש
בבטון, זהו רגע נזיל שבו יתחבר מוחו המרוסק ב-"ספלש" קולני
למדרכה,זהו רגע שבו דמיין כאב ראש חזק, בלבול חושים. חושך.
החושך לא הפחיד אותו- האור שאולי יבוא אחרי- מאוד הפחיד אותו.
זהו רגע שבו ידע ויכיר "אני חי, אני מפעיל ראות, שומע מכונת
הנשמה, מכיר בשכיבה על מיטה לבנה, משותק מדרכי תקשורת".  
הרי כל אלו ששלח להם מכתבים אחרונים יבואו לבקר אותו ויגיד לו
שהוא נראה דווקא די טוב למישהו שנראה כמו דייסה ושלא ידאג כי
יש לו חברים טובים שיבואו כל יום ויבקרו אותו וידחפו את המיטה
עד בית הקפה שהוא אוהב ויחברו אותו בעזרת קטטר להפוך קטן,
לעזעזל!, בטוח שדניאלה תבוא!, רועדת ורטובה ותהיה מרוגשת
מבפנים ותבטיח לו שהיא תהיה איתו לא משנה כמה זה קשה כי זאת
אהבת אמת. יואב התחלחל מהמחשבה שהוא ישכב כמו שוטה וינסה לצעוק
"זאת רק בדיחה!, סתם כתבתי כדי לצחוק אחרי, אני לא אוהב ולא
רוצה אותך, מה את לא מבינה!" והיא לא תבין, וזה הפחיד אותו
יותר מהעובדה שהוא יהיה צמח ולא סתם צמח אלא צמח שוטה. יואב
היה מאוד מדוכא משום שלא מצא צורה מספיק טובה לגמור עם חייו.

ביום למחרת קם יואב הלך למטבח לקח תיק קניות גדול ושם בתוכו
קסדה אדומה,שקית נילון גדולה, קטטר ומחט של מזרק. לאחר מכן
נפרד מדירתו בשלום ומבט והלך לתרום דם. הוא נשכב ונידקר, איבד
דם ושתה משהו. לאחר מכן החתים את הכרטיס הצהוב וביקש מהחובשת
את שקיק הדם- "את יכולה לארוז לי את זה?". החובשת כיווצה
גבותיה "לארוז?" שאלה מבולבלת. "את יכולה לארוז לי את השקיק,
אני רוצה לקחת אותו עימי?" אמר.
"לקחת?...לאן" החובשת שאלה. "תרמתי את הדם לעצמי, זכותי המלאה
לקחת את השקיק עימי, זה הדם שלי, לא?. החובשת לא ממש הבינה אבל
מאוד ניסתה. "זאת תרומה.." אמרה. "אני תורם לעצמי, אני אהיה
זקוק לשקיק בעוד כמה שעות ומן הסתם הדם בשקיק יתאים לדם
בעורקי, זה אותו סוג דם בדיוק, שנת 73', קטיפתי, עשיר בטעם
אולם לא כבד, דם שיורד בגרון ומשאיר צריבה מתוקה". יואב ניצל
את הקצר במוחה של החובשת ולקח את שלו בעוד זאת מנסה לשחזר
קיבצי מערכת. לאחר שהתרוצץ כל שאר היום בנגריות ונפחיות
ברחובות העיר החמה, עלה לבניין לא גבוה מול הים כשידיו עמוסות
שקיות, קרשים וחלקי מתכת. נותרו לו שעות ספורות של אור. השמש
החלה לרדת.
יואב בנה גליוטינה. גליוטינה הוא בנה לעצמו. גליוטינה גדולה על
קצהו של בניין לא גבוה. מול הים. לאחר שסיים הוא נשכב על הסד,
כך שגופו על התקרה של משפחת אריאל וראשו מתחת לתהום של שלוש
קומות. בין קולטי השמש ודודים רותחים צצה שלווה בנפשו.
הגיליוטינה היתה מוכנה ויואב היה פנוי להכנות האחרונות.

לאחר שבדק את הגלייוטינה, קם והדביק את שקית הנילון לקודקודה
של הקסדה האדומה וחיבר בגומיה עבה את שקית הדם לצידה הימני. צד
אחד של הקטטר הוא חיבר לשקיק הדם-ולאחר שהחדיר את מחט המזרק
לצווארו והרגיש בקילוחי דם נזרקים ממנו חיבר את צדו השני של
הקטטר לקצה המחט. דם זרם מהשקיק לגופו כאיבר פלסטי נוסף. איבר
חיצוני. יואב ידע, ברגע שראשו יערף האיבר הנוסף יעניק לו מספר
שניות חשובות. אחד הדודים בעבע כקומקום ענקי. ראשו יצנח מטה!.
כצנחן צעצוע!.
יואב שכב מוכן על הגג כשראשו מעוטר הקסדה בולטים מגג הבניין
(אתם מוכנים?). בין ספלי ענק של רותחין, עם איבר פלסטי קשור
לקסדה מבריקה על ראשו, שעליה מצנח מאולתר משקית זבל שכב אמן
התענית של העיר הגדולה. קולות הרתיחה דפקו כתופים. פעלול יתבצע
כאן אל מול קהל של ילדים!. החבל נמשך כמתוך חלום, להב הברזל
הכבד החליק במסילות העץ. המתכת החמה הפרידה אטומים של בשר.
ראשו צנח מטה באיטיות שבע שניות.
7. חדירה של הלהב. טלטול. פתיחת מצנח..אני נחתכתי ...אלוהים!.
6. דאייה איטית כלפי מטה. הנה כלב עומד באחת המרפסות. מתבונן
בי, מקשקש בזנבו.
5. כולם נראים כשרצים בלמטה!. חיוך מסתורי נמתח וזורח בין
שפתי.
4. מבט למעלה. השמש...השמש עגולה שורפת את עיני, משאירה כתם
ירוק כשאני עוצם.
3. צמרת עץ ירוקה. זה כתם השמש הירוק משחק בעיני?.
2. למעלה השמיים נראים כים כחול. לטבול?.
1. האור!. האור משאיר טביעות על ראשי!.
אפס. שקט.
"זה בלון!, נחכה עד שירד" צעקו ילדים ברחוב. שבעה ילדים חיכו
בהתרגשות לבלון הורוד "שירד כבר!" צווחו.