"תקשיב לי כהן, מה אני מבקש ממך בסך הכל. תעשה לי מחיר יפה,
מחיר כמו חתן בר מצווה שלובש את החליפה שלו ככה יפה יפה וקורא
בתורה כמו זמיר, בקיצור- מחיר שמתחלק בגרון כמו ערק זחלאווי
משובח ומתפוצץ בבטן. ב-בום!, כהן, מה קרה? נבהלת? אני מצטער
שצעקתי, פשוט התלהבתי יותר מדי. בום! מה - עוד פעם נבהלת? אני
צוחק איתך כהן. בקיצקיץ, מה אני מבקש, מחיר טוב. מחיר שיגמור
עלי, שיפיל אותי פה ועכשיו, שאני אפרפר ולא אדע מי אני ומי
אתה, זרוק לי מחיר שאחריו תהיה לי אורגזמה, מה? כהן, מה אתה
צוחק? אני רוצה אורגזמה, חה חה חה. בום! סליחה כהן פשוט חשבתי
שאתה צוחק עלי ולא איתי. בלי בומים. מבטיח.
בקיצקיצור תן לי משהו. תביא לי בהפוכה, תראה לי מה אתה שווה
גבר! תכניס לי כהן, תבקע את בתולי, כן כהן! זה מה שרציתי
לשמוע! אוי, אני כל כך אוהב אותך כהן. סגרנו. מאתיים שקל על
חמש קילו ארנבים. אני רק מבקש ממך שזה יהיה הארנבים המתוקים
האלה, נו, אתה יודע, אלא עם העין העגולה? נו, אלה עם העין
הפנינתית הזו, שאם תכניס לפה היא תתפצפץ. אחלה כהן. אוהב אותך
אח שלי. ביי". צביקה טרק את הטלפון ובהה בחיות המחמד. הם בהו
חזרה. במיוחד התוכים.

צבי או צביקה (ת.ז 123456789) היה מאושר. הוא קיבל מחיר טוב על
הארנבים. לפני שבוע הוא מכר כמעט שבע קילו ללקוחות שבאו לחנות.
רובם היו ילדים אבל היו גם כאלה שחזרו לקנות עוד ארנב בגלל
שהראשון מת אחרי שבוע. "זה אחלה ארנבים" צביקה תמיד היה אומר,
"גם חמודים וגם נגמרים מהר, כמו פרפרים". היה טוב לו עם
הארנבים האלו, הם היו הולכים בכמויות והכניסו הרבה כסף. לצביקה
לא היו רק ארנבים בחנות, היו לו גם גורי כלבים (שבע בכלוב אחד)
חתולים, איגואנות, אוגרים וכמובן דגים.
כל בוקר היה צביקה נכנס לחנות, אומר "בוקר טוב" לכל החיות,
בודק לשלומם, מאכיל אותם ומנקה את כלובי הברזל וכלובי הזכוכית.
לאחר מכן, היה בודק מי נדבק לתחתית הכלוב, הקשה אבריו והחל
להסריח. את הגויות היה עוקר בכפפת ניילון ושם בשקית זבל גדולה.
למתים היה קורא-"הפסד קביל" ומיד היה מחשב כמה הפסיד במשך
הלילה. לפעמים היה מפסיד ארבעים שקל ולפעמים מאה שקל, הפסד של
מאה שקל היה גורר אותו מטה לדיכאון שהיה נמשך כל היום.
יום כזה בדיוק היה היום. צבי התחיל את היום עם הפסד קביל של
שמונים וארבע שקל ועשרים אגורות, או: גור חתולים מהזבל, אוגר
אפרפר, עכבר לבן ושלושה דגי זהב. באותו יום נכנס שוב פעם נדב
לחנות וביקש את הארנב השבועי שלו. "צביקה, הרגתי את רבין!" אמר
נדב חצי בוכה חצי מחפש מילה טובה. צביקה קצת התבלבל "רבין"?
שאל. "רבין הארנב שלי, כי היה לו שיער לבן כמו לרבין ראש המשלה
שלנו שנרצח על ידי הערבי יגאל אבו-עמר" ענה נדב מהר. צביקה
התבלבל עוד יותר אבל מיד ראה שיש פה הזדמנות לעשות רווח. "אז
מה? מה תרצה במקום"?. "אני רוצה משהו אחר כי הארנבים נופלים
אצלי כמו חללי צה"ל" אמר נדב. צבי החל לרעוד בגופו וחשב - מה
לעזאזל מלמדים את הילד בבית - "רוצה תוכי בכאילו, פלוס שני דגי
זהב, שלוש חיות בחמישים"? שאל צבי. נדב חשב ואמר "בסדר,
רוצה".
נדב לקח את שלושת החיות ויצא מהחנות די שמח.

שולי תמיד ראתה את רווחת החיות לפניה. בגיל 13 סוס מצוברח
העונה לשם "דבק" לעס לה את השיער בסיור לחוות סוסים ואלפאקות
בגד"נ ומאז סלדה מיצורים גדולים כולל אבא שלה, אולם בד בבד
התחילה לדאוג בצורה קצת יוצאת דופן לחיות כיס ולחיות קטנות
ממנה אשר אינן מפחידות בגודלן (היא הייתה מחבקת חיות קטנות
למוות). בגיל מאוחר יותר לאחר שהשתייכה לקבוצת מחתרת
באוניברסיטה ולמדה ביולוגיה מינימאלית - וטרינרית, חבשה כובע
ברט שחור וכתבה מניפסט קיצוני בזכותן של בעלי חיים. בעלי חיים
קטנים, אולם לא שרצים תאווי הפרשות אלא יונקים בעלי מודעות
מינימאלית לסביבה, כאלה שאפשר לחנוק מאהבה ולקבור בגינה עם ריח
מינימאלי שלא יטריד את דיירי הבניין.
חנויות לחיות מחמד היו החביבים עליה. ברחבי העיר הגדולה היא
הסתובבה ביניהן מחלקת דפי 4A עם עיקרי האמונה שלה. יום כזה היה
כשפגשה את נדב ליד החנות של צביקה.
"שלום יונק ההולך על שתיים" אמרה לנדב. נדב התבונן בה וניסה
לקבוע אם זאת הייתה קללה עליו או על אמא שלו או משהו שהוא כלל
לא מבין. נדב לא רצה לקחת סיכון והלך על הקללה. עיניו החלו
להתכווץ, גרונו העלה גוש גדול ודמעות החלו להיקוות בעיניו.
"ילד מה קורה איתך"? שאלה שולי. "אמא שלך"! צווח נדב. "ילד
אסור לך להיכנס לחנות הזאת" אמרה שולי. "אמא שלך"! צווח שוב
נדב מבולבל. "זאת חנות של קצב חיות, אתה יודע מה עובר על
החיות? אתה יודע מה עובר עליהן? הן חיות בכלובים קטנים וצפופים
וחיות בתוך ההפרשות שלהן, חמישה גורים בכלוב אחד, עשרים תוכים
בכלוב אחד, חיות נועדו להיות בטבע, לחיות במרחב עצום עם עצים
וירוק בכל פינה, בין ציוץ ציפורים והרים, הן אמורות לחפש ולתור
אחר מזונן ובכך לשמור על האיזון בטבע, ילד, אתה יודע שלכל חיה
יש תפקיד? ו ה ק צ ב  ה ז ה   קונה חיות כאילו היו מוצרי
צריכה, הוא לא חושב עליהן אלא רק על הכיס שלו, אתה מבין אותי
ילד"?!. "אמא שלך"! צעק נדב ונכנס לחנות.

"למה בכי? מה קרה"? שאל צבי את נדב שנכנס מהר לחנותו וטרק
אחריו את דלת הכניסה, "כי מישהי מפחידה קיללה את אמא שלי, אני
חושב, וגם בגלל שאהוד ופירסי הלכו לעולמם ואלי נפטר" אמר נדב
בבכי מצלצל. "איך זה קרה"? שאל צבי.
"אנ'לא יודע"! מירר נדב בבכי והחל לטפטף מהאף. "אהוד ופירס שחו
להם באקוריום, ככה שמחים ו ו ו ו הקשקשים שלהם היו מלוכלכים
כאלה, לא בוהקים אז לקחתי סקוצ' ושמתי עליו את החומר הזה שאימא
שלי מבריקה אתו את הפמוטים, כדי שיהיו להם קשקשים בוהקים שיהיו
שמחים ושפשפתי ואז ראיתי שאלי התוכי מקנא אז הוצאתי אותו
מהכלוב ושמתי אותו בין הרגלים של טומי החתול שלי שילקק אותו
וינקה אותו, כי חתולים הם חיה מאוד נקייה, ככה אימא שלי אומרת
תמיד, ואז חזרתי לפירס ואהוד וראיתי שהם שוחים על הצד ולא
נראים טוב, ואז חזרתי לסלון וחיפשתי את אלי וראיתי שהוא בטח
ברח, כי טומי ליקק את עצמו".
צבי פתח את הפה ובקושי רב הצליח לפלוט, "אז מה תרצה עכשיו?".
"שלוש חיות חדשות בחמישים" ענה נדב בחיוך מעורטל.

שולי התבוננה בנדב וצבי דרך שמשת חלון הראווה והרגישה כשלון
צורב, גם משום שהנה קצב החיות הוציא כמה חיות מכלוביהן ועטף
אותן יפה יפה לנדב, וגם משום שלא הצליחה לשכנע את נדב לא
להיכנס לחנות. אולם יותר מכל צרבה לה פחדנותה. זה מספר שנים
שהיא כותבת מניפסטים ומרצה בבית ספר אולם מעולם לא נכנסה ועמדה
פנים מול פנים מול קצב חיות ונכנסה עימו בדין ודברים. זה לא
שהיא לא ניסתה, בעברה המפואר היא עשתה ניסיון יבש עם מוכר
הירקות שגר מולה. באותו ניסיון יבש, נכנסה במהירות לחנותו
וצעקה משהו על טבח עגבניות ומלפפונים חפים מפשע אולם בו ברגע
ראשה החל להסתחרר והיא צנחה מעולפת על דוכן תפוזים מזן
"שמוטי". עימותים פנים מול פנים לא היו הצד החזק שלה אולם...
לעזאזל, היא הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו.  
שולי התבוננה מבעד לחלון הראווה לרגע אחד מיוחד וכאילו מתוך
חלום דחפה את דלת הכניסה ונעמדה מול צבי.
"ומה לגברת"? אמר צבי והתבונן בשולי. "שולי מ-ארח"ק". "א"רחק"?
שאל צבי, "כן, ארח"ק- האגודה לרווחת חיות קטנות - אם לא הבנת,
אנו פועלים למענם של כל החיות החמודות, המתוקות והפרוותיות או
נוצתיות או קשקשיות באשר הן, אנו מבטיחים ודואגים שישתמשו בהם
באופן נאות כיאה וכמקובל בחברה מערבית ודמוקרטית, אנו פנאטים
ולא חוששים מאף רודף בצע או קפיטליסט אשר מנסה לנצלם למטרות
רווח או לאכילה, אנו לא חוששים לשרוף ו/או לפגוע ברכוש ו/או
באנשים שפוגעים בכל חיה קטנה". "פעם דרסתי כלב" אמר צבי. "איזה
כלב"?! שאלה שולי כשאדום הולך ומחריף בפניה. "כלב דני ענק" אמר
צבי "אה, כלב דני זה לא 'אנו' ב-אחר"ק", אבל אם היית דורס
פינצ'ר, הייתי שוחטת לך את הילדים בלי לחשוב פעמיים".
"חבל שזה לא היה פינצ'ר, הם חומים כאלה וצועקים עליך רק בגלל
שאתה גדול מהן, את יודעת. אפשר לדרוך עליהם" מלמל צביקה.
"סליחה"!? שאלה שולי ספק לא שומעת ספק לא רוצה להבין. "כלום"
אמר צביקה "פשוט אמרתי שטוב שזה לא היה פינצ'ר". שולי כיווצה
גבות ושתקה, היא החלה לחוש בכובד ראשה, הנה שוב עמדה להתעלף,
והפעם ברטוב, מול קצב חיות אמיתי, רגשותיה וגופה בוגדים בה,
הנה היא שוב תיפול, כמו שדודה עושה צחוק מעצמה, דמעות גדולות
הרטיבו את פניה והיא החלה לבכות. נדב, שעמד כל אותה עת לידה
ואחז ביד אחד שקית עם שני דגים ובידו השנייה אוגר חום, לא הבין
את פשרן של המילים, ולכן החל לבכות גם הוא "אי אי אימא שלך"!
מירר בבכי. שניהם עמדו מול צבי ובכו.
גורי הכלבים לא עמדו בפיתוי והחלו ליילל, התוכים והציפורים
צייצו בעצב והדגים סגרו את הפה וירדו באיטיות לקרקעית.
שולי ונדב התייפחו יחד, יצאו מהחנות ונפרדו מייבבים כל אחד
לדרכם. רק צבי נשאר יושב על השרפרף ליד הדלפק מתבונן על אחד
התוכים שהחזיר לו מבט נוגה. מבט כל כך נוקב עם עין אחת, מבט
שעשה לצבי פיצוץ במוח. זה היה מבט של בן אדם, ממש בן אדם עם
אותם מחשבות כמו שלו, מבט של מודעות עצמית ופחד עצום. צבי הביט
בתוכי כמהופנט ולרגע והבין שעומד מולו אדם מכונף כמו מלאך קטן
בצבעי אפור צהבהב, לרגע נרעד מול אותה ידיעה שיצור שנושם אותו
אויר כמו שלו וחש את אותה טמפרטורה כמו שלו ונמצא עימו באותו
החדר, לפתע השם שנתן לאותו התוכי עלה בו. "בולי". בולי זה שמו
של התוכי שהסתכל עליו בעין כבדה, והשם שנתן לו באותו רגע הפך
את אותו יצור עלום לאישיות בעלת נוכחות בעולמו שלו, המחשבה
ניקרה במוחו ולא היה יכול להפסיק אותה. כל החיות התבוננו בו.
כולן. ופתאום כולן קיבלו שמות: יחיאל האיגואנה, מוקי ובוני
הארנבים עם העין האדומה, וצבי! צבי הכלבלב עם הפרווה החומה
והאוזניים הנפולות. כולם אנשים. כולם כלואים פה יחד איתי,
מחפשים אהבה ולא מפחדים לבקשה מכל לקוח שנכנס. אותה ידיעה הכתה
בצבי כניצוץ אלוהי. כאילו ראה את פני ה' לרגע. המהום הולך
וגובר מילא את ראשו, האמת שלו נזלה ממנו, ראיית עולם חדשה
פיצצה את עורקיו. לרגע הבין את הכל. משמעות החיים. היקום.
חרות.
אותה הבנה עמוקה גרמה לו לקום מהשרפרף ולעשות מעשה. בראשית הוא
סגר את דלת החנות ולאחר מכן פתח את כל הכלובים האפורים של כל
החיות. צבי שיחרר את הגורים והציפורים והזוחלים, הוא פתח את כל
הכלובים והדלתות של חבריו החדשים, לא כולם יצאו מכלוביהם מיד,
בתחילה הם חששו, אולם אט אט החלו להתרגל לתחושת החופש. הגורים
רחרחו, התוכים התבוננו, והזוחלים זחלו. צביקה בכה וראה את כולם
זזים ורוחשים, כל החיות התבוננו בו וחיכו שיפתח את דלת החנות
ויתן תוקף לחירותם. לרגע היה שקט מצמרר. צבי סובב את מנעול
הדלת, פתח אותה לרווחה וחזר לשבת על השרפרף. כל החיות התבוננו
בו בעין בוחנת וסירבו לצאת. נדמה היה שחששו להשאירו לבד, נדמה
היה שידעו על גודל ההקרבה של אותו הולך על שניים. צבי מירר
בבכי כשניגש לדלת החנות "הדלת פתוחה לרווחה, לחופש נולדתם,
צאו"! צעקתו יצרה מהומה וכל הולכים על ארבע ויותר יצאו את
חנותו בריצה, מעוף וזחילה.
האיגואנות זחלו ישירות לחור ביוב מזוהם. גורי הכלבים והחתולים
רצו ישירות לכביש. מכונית אחת עצרה רק אחרי מטרים ארוכים של
חריקה ולאחר שדרסה בו זמנית את כל ארבעת גורי החתולים. שני
גורי הכלבים הספיקו לברוח מהמכונית הראשונה אולם המכוניות
הבאות חיסלו אותם בזמן שהתרוצצו במרכזו של הצומת המסחרי. חתולי
הרחוב גילו התעניינות רבה בארנבים שקיפצו על המדרכה. התוכים
ושאר הציפורים אשר היו רגילים למעוף מעגלי בכלובן התנגשו אחת
בשנייה והיוו טרף לחתולי הרחוב המבולבלים מהשלל הרב שנפל
לחיקם. ובל נשכח את הדגים. ובכן, לדגים לא היה סיכוי כבר
מתחילת הסיפור.