אין לי מה לכתוב פרט לקלישאות,
וכמה ארס-פואטיקה כבר עט אחד יכול להכיל?
והטבע יפה, באמת.
ואני אוהב אותך, נשבע.
אבל כמה כבר אפשר לחדש כשאומרים את אותו הדבר?
וכמה טוב אפשר להעביר שוב ושוב את אותה התחושה?
לא הגיע הזמן בו היא רוצה להשאר באותו המקום?
אפילו כתבו לי כבר את כל שירי המחאה.
הכל כבר נאמר. אני מרגיש כזר. ואפילו זה ארמז. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.