אני נכנסת ורואה אותו יושב שם בחושך, חושך של יום שישי.
באתי עם החצאית השחורה עם הפסים, זאת שהוא אוהב.
אני מתקרבת לאט עוטה חצי חיוך, כזה שלא רואים בחושך.
הוא מצידו ממלמל שלום בשקט, שקט שיש רק לו.
אני מתיישבת, חצי עליו חצי על הספה ונותנת חיבוק, חיבוק לא
תמים כל כך.
הוא, הוא כבר לא מנשק עם הרגש, לא מביט עם הנשמה בעיניים, אלה
שאני מקשטת כל-כך בפשטות רק בכדי שלא להרחיק את המבט שלו.
לאט, לאט הוא שולח יד ואני משתפת פעולה, הנה חולצה יורדת עכשיו
גם חזיה, זאת האדומה עם הפרחים הקטנים.
יושבת מולו בזמן שהוא בוחן, חושב שאני שלו לחלוטין נוגע, נושם,
עדיין לא מביט ומתחמם, לטמפרטורות שנהייתי מומחית בלהביא אותו
אליהן.
הוא ממשיך ואני נשארת עטופה בפתיחות שלי.
נקודת רתיחה.
ופתאום בלי התראה כמו תמיד הרגשות שלו משתלטים עליו, הרגשות
שפעם עוד אהבתי.
הוא מפסיק ומדבר על איך שלא כדאי, לא כדאי לו כן? עזבו אותי.
אני מוצאת את עצמי מורגלת כבר, כמעט אפתית והוא תמיד מצטער על
זה שהוא מתחיל, על זה שהוא מפסיק אומר איך שנמאס לו להיות
טוב.
יום אחד הוא פשוט הפסיק, נהיה שונה, נהיה רע והכל אחר.
אני שמה לב, כולם שמים לב אני לא רוצה כבר מזמן, זה כואב
כנראה כבר לא ממש יודעת.

הפסקתי להרגיש, אחרי פעמיים אולי שלוש וצלקות שנחרטו בי התרפאו
לגמרי כאילו כלום לא היה.
פעם נוספת?
אני חושבת שהפעם אני אוותר...