"זה לא מפחיד אותך שיש דברים שאת יודעת בוודאות שלעולם לא
תוכלי להשיג?" אמרה בעודה מדליקה סיגריה.
"כמו מה למשל?" הוא אמר בלחש. " אני משיג כל מה שאני רוצה".
הוא היה כל כך בטוח בעצמו, זה הורגש בהליכתו. גב זקוף, צוואר
ארוך, חזה מנופח מקדימה, וצעדים אצילים.
הם עצרו להתיישב על איזה ספסל עלוב בצד החשוך של הפארק. הקרשים
של הספסל היו רופפים וחלשים, ובעת שהתיישבו נשמעה חריקת
הקרשים, והם הרגישו את עומס משקלם על הספסל. הוא גם הדליק
סיגריה. למרות שבכלל לא אהב את זה. כלומר, הוא כלל וכלל לא עשה
זאת בכדי להרשים אותה. כי בכלל לא אכפת לו ממנה- או לפחות זה
מה שניסה לשדר במהלך כל תקופת ידידותם. הוא זלזל בה, זרק לה
הערות עוקצניות בלי הרף, נתן לה להרגיש נחותה, שפט אותה וממש
התאמץ לפגוע בה כמה שיותר. שתתרחק כבר. היא מצידה, נתלתה בו,
נאחזה בו. הוא נתן לה כוח לשרוד. בלעדיו היה לה משעמם כל כך.
לפעמים הייתה עושה דברים טיפשיים, אומרת דברים שהיא לא באמת
מתכוונת אליהם, רק כדי לשמוע אותו מקניט ומזלזל בה אחרי זה.
היא ידעה שלפחות ככה תוכל לדבר איתו. כמה שניסה להרחיק אותה
ממנו יותר, ככה היא ניסתה להתקרב אליו יותר. אבל הוא לא הדליק
את הסיגריה בשביל להרשים אותה, כלל וכלל לא.
"אותי לדוגמא". היא ניסה להישמע קרירה אך מבפנים געשה. הכל
בשביל...
הוא פלטה צחוק קטן ומתגלגל.
"מה מצחיק?"
"נו יסמין" אמר לה.
"אתה כל כך בטוח שאתה יכול להשיג אותי?"
הוא חייך חיוך מאשר עם הנדה קלה בראש.
"אתה ממש לא הטיפוס שלי." היא אמרה. וגם לא שיקרה.
"אז מי הטיפוס שלך? חנון עם משקפיים שלומד לתואר שני
באקולוגיה?" אמר בלגלוג.
היא התעלמה ושתקה. לא שתיקה של מבוכה. אלא שתיקה של 'ברוגז'.
של זלזול. היא נחנקה. שוב, הכל בשביל לקבל את התגובה שלו.
"ממתי את מעשנת את החרא הזה?" הוא שאל אותה.
הוא המשיכה לשתוק. היא כל כך רצתה לדבר איתו. אבל היא רצתה
שהוא יתאמץ קצת.
הוא קם והתחיל לצעוד. היא המשיכה לשבת. היא נכשלה.
"דוד שכחת את המפתחות שלך".
הוא לקח את המפתחות מהספסל והמשיך ללכת. היא כיבתה את הסיגריה,
פלטה שיעול של חנק. הוא צחק לעצמו בזלזול.
היא תפסה אותו בכתף, סובבה אותו ונשקה לו. בעדינות. תחילה הוא
נישק בחזרה, וכשהיא נסוגה הוא הסתובב והמשיך ללכת. הוא לא הבין
מה נסגר איתה, אבל כל רמ"ח אבריו היו בסערת רגשות בגלל התופעה
הזאת שנקראת יסמין.

הוא חיכה לה על הספסל. כבר עברה רבע שעה מאז שהם קבעו להיפגש.
כשהיא לבסוף הגיעה היא לבשה בגדים גדולים כאלה. היא התיישבה
לידו והדליקה סיגריה. הפעם הוא לא הדליק. "אני רואה שנגמלת"
העירה בעוקצניות. הוא לא הגיב. הוא רק נעץ בה מבט מעריץ. נדמה
שהיא שמפעם לפעם שהוא רואה אותה היא נהיית יפה יותר.

דיברנו אתמול. היא התקשרה אליי. הייתי כל כך נרגש כשראיתי
'יסמין' על הצג. ידעתי שמתישהו היא תתחיל ליזום שיחות ומפגשים.
ידעתי שבתוכה גם היא חושקת במערכת הזאת שנרקמת בין שני הדפוקים
שאנחנו.
היא סיפרה לי שהיא התנשקה עם דוד.
הייתה דקה של שתיקה. לא רציתי לכעוס עליה, את האמת שזה בכלל לא
הזיז לי. שתתנשק איתו, למי אכפת? היא עדיין שלי לא?
אבל תמיד אומרים שבגידה זה פסול, לא צריך לסלוח על זה. אבל זה
לא כאב לי בגרוש.
כשניתקנו את השיחה, שמחתי שלא עשיתי לה על זה סצנה. יצאתי בוגר
שכזה.

היא אמרה שזה היה טעות להתנשק באותו יום שישי שעבר. היא אמרה
שהיא במערכת יחסים עם כצלנסון כבר מזה כמה חודשים. שהם לא ממש
ביחד אבל יש קטע. שהיא מרגישה לא נעים.
שאלתי אותה אם היא סיפרה לו שהיא נישקה אותי, והיא כמו שרק היא
יודעת סיפרה הכי בפשטות בעולם: "דיברתי איתו היום ממקודם.
שיקרתי. אמרתי שאתה נישקת אותי." "אין לך מה לפחד. הוא בכלל לא
כעס. הוא אמר שזה לא נורא. שהוא לגמרי מבין". היא התחילה
להוריד לאט לאט דמעות. לא ידעתי מה לעשות. האם עליי לחבק אותה,
לשים עליה יד, שום דבר לא נראה לי מועיל ובמקום.
"למה הוא חייב להיות פאקינג מבין כל הזמן?" היא כיבתה את
הסיגריה שכבר כלתה, והדליקה עוד אחת. "למה הוא לא יכול היה
להתעצבן, לצעוק עליי, לסטור לי כשנפגשנו אחרי זה. לזרוק
אותי".
המשכתי לשבת כמו גולם מעופש מבלי לדעת מה לעשות. כשהיא סיימה
לעשן עוד כמה סיגריות (שלוש במספר) היא קמה, דחפה את המפתחות
לכיס של הג'ינס והתחילה ללכת. לא קמתי אחריה ולא תפסתי אותה.
נשארתי לשבת שם, מרגיש מנוצל. איך שגלגל מתהפך.

כשנפגשנו יותר מאוחר, אחרי שיחת הטלפון, היא לא נגעה בי. כל
פעם שניסיתי להתקרב אליה היא דחתה אותי, כאילו שהיא נגעלת
ממני. ת'אמת, זאת הייתה ההרגשה הכי משפילה אי פעם. יותר
מכשיוני סיפר לכולם על הפעם שניסיתי להתחיל עם רוית והיא דחתה
אותי בגדול.
היא ישבה לידי והתחילה כמו תמיד כשהיא בוכה, להוריד לאט לאט
דמעות. לא ידעתי מה לעשות. שום דבר אף פעם לא מנחם אותה, והיא
גם המשיכה לשדר את הרגשת הגועל הזאת.
היא שאלה אותי למה אני איתה. כשלא עניתי היא התחילה להשתגע.
"שאלתי למה אתה איתי?" צורחת, צווחת ומתחרפנת. הדמעות האיטיות
הפכו לבכי ממשי.
"אני לא מספיק טובה בשבילך". העברתי את היד שלי על הלחי שלה,
על המצח.
היא סטרה לי, החצופה. היא ישבה מכונסת בעצמה. דוחה כל סוג של
מגע. התכסתה בסווטשירט הגדול שלבשה. היא הוציאה קופסה והדליקה
אחת. היא אף פעם לא מעשנת לידי. מין סוג של הערכה כזאת כי היא
יודעת שאני לא סובל את זה. היא לא עישנה אותה. רק הדליקה
והתסכלה על הסיגרה מתכלה. בוכה.

כמה שניות אחרי שהיא קמה תפסתי את זה. כצנלסון המסכן. אפילו
לכלבה כמו יסמין אין אומץ לשבור לו את הלב. אז היא מכניסה אותי
לתמונה. מה נראה לה.
כשהיא פנתה לסמטה שמובילה ישירות למגוריה, זינקתי ורצתי אחריה.
יש דברים שאני לא יכול להשיג? אותה למשל?
תפסתי אותה. שמעתי את המפתחות שלה נופלים מהכיס של הג'ינס,
והיא החלה להוריד דמעות. לאט. לאט. אבל לא עזבתי אותה. רצתה
שכצנלסון יכעס עליה? שיעזוב אותה? נשיקה זה לא מספיק.
מגיע לה.
כלבה.