מתוך דימדומי שינה אני שומעת אותו אומר, 'אני כבר חוזר'. הוא
קם ואני נשארת בתוך השמיכה. מנסה להתכווץ עוד יותר ממה שהייתי,
אולי עדיף להעלם. הלב מתחיל לגאות ושוב אני בת שנתיים , מבינה
שאבא ואמא הלכו. מרגישה אשמה על כל המקום שאני תופסת, על כל
האוויר שנכנס ויוצא ממני. אולי הייתי קרובה מדי, אולי לא קרובה
מספיק. עוד רגע הוא יפתח את הדלת, יצא, יתניע את האוטו. מנסה
לחשוב לאן הוא יסע בשעה כזו, אבל תמיד אפשר להמשיך ולנסוע.
הזמן יחלוף, אולי קרה לו משהו. אולי הוא פגש בה בדרך ויחד הם
המשיכו לעבר האופק. כף ידי נתקלת בירך, אינני יודעת של מי הירך
הזו. של מי שלא תהיה אין בה נחמה.
לא מצליחה לשמוע את הים יותר. רחש הגלים נעלם בתוך כל השקט
הזה. לפני רגע הוא היה שם. מעבר לגבי חשתי בשערות בית החזה
שלו. כעת, כל שאני מרגישה הוא את הצד הפרוץ בקצה השני של
השמיכה וקר לי, קר לי כל כך ושוב אני בת שלוש ממאנת לתת לסבתא
להלביש לי את הפיג'מה. איך לעזאזל הוא יכל ללכת? רוצה לקום
במהרה, להיכנס למכונית ולנסוע הביתה, אבל אין מכונית ואין בית.
גם אם היו, אין לי את האומץ לזוז, בטח שלא לקום ולנסוע עכשיו.
אינני רואה ואינני נראית ושוב אני בת שמונה ועידו הוריד לי את
המכנסיים.
שואלת את עצמי מה אני עושה כאן, אבל אני כאן ואין מה לעשות.
והוא? איפה הוא עכשיו? אולי הוא העז לקרוא את מה שכתבתי על
נייר בשירותים ותחבתי במהירות לתיק. לא תחבתי עמוק מספיק.
מילים דביקות שריגשו אותי לפני השינה על לראות אותו, לכתוב
אותו, על מגע ונשימה, עכשיו נראות לי כמו גיבוב חסר תכלית.
אולי הוא קורא אותן, מילה אחר מילה. נבהל, בולע את הרוק, מנסה
להבין למה הוא נכנס. גם אני הייתי בורחת אם הייתי קוראת אותן
עכשיו. המילים  רודפות אותי, מתקילות את צעדיי, תוקפות את
אבריי, וכואב לי, כואב לי כל כך.
מנסה להיזכר איך הערב הזה התחיל. נדמה לי שהוא קרא לי לבוא,
אבל לא בטוחה. יכול להיות שמתוך הזיה הזמנתי את עצמי לבוא
ואנסתי אותו. אולי הוא בוכה עכשיו בשירותים, מקרצף את עורו,
מנסה להיפטר מהריח שלי. ואני, איך אני יכולה להמשיך ולשכב כאן?
מזהמת את הסדינים שלו במיצים שנוטפים ממני, ברקמת העור שנושלת
מגופי.
משהו נפל, אני בטוחה. האינסטינקט מרים לי את הראש. אינסטינקט
ארור. הוא יושב על הספה ממול וקורא ספר. הוא מבחין בי ושואל,
'מה קרה?'. אני קופאת, לא מסוגלת לענות. רוצה להתנצל, לבקש את
מחילתו על המקום, האוויר, המיצים והריח. לבסוף אני ממלמלת
'כלום' לחלל ומחזירה את הראש למזרן. מנסה להבין אם היתה זו
מציאות או שדימיינתי הכל. סך הכל, היד נשארה באותו המקום, הראש
תחוב באותה הגומחה במזרן. אין לי שום הוכחה. מצליחה לנשום את
האוויר החם שיוצא מהשמיכה. מתי נהיה כאן חם? אולי קמתי והלכתי
מבלי לשים לב. בדרך אולי דקרתי מישהו, רק כדי לבדוק שאני לא
חולמת. אחרי שהוא נפל חזרתי לשמוע את הגלים. האדמה רועדת
תחתיי, הופכת לקצף סמיך שמאיים לבלוע אותי.
פתאום הוא מולי, מריח כמו קדירת בישול ענקית, מנסה להיכנס אל
מתחת לשמיכה. אולי הוא היה בארוחת ערב משפחתית. 'אני מפריעה לך
להיות לבד?' אני שואלת אותו בעיניים עצומות, 'מה פתאום,
מצחיקה', הוא אומר, 'בגלל זה הסתכלת עלי ככה מקודם?'
אני מתלבטת אם לספר לו על אינסטינקטים ובלוטות ראשוניות במוח.
'המממ', אני אומרת ומהנהנת לחיוב. משהו מדגדג אותי. זה בטח
השערות שלו מעבר לגבי.