שלוש מדרגות קלילות. מראה תעודה. עוברת בגלאי.

כפתור ת"א, כפתור חייל, מעבירה חוגר.

כרטיס רכבת שעובר במכונה. ללכת לסוף הרציף. לחכות לרכבת. ישירה
לתל אביב.

רכבת. רעש. צפיפות. מושב ריק.

מוצאת מקום ליד החלון.
מקום מצוין, לא יותר מדי בסוף החלון, לא יותר מדי בהתחלה,
בדיוק באמצע, בנקודה שבה רואים את הנוף ואפשר להניח את המרפק
על המסגרת מבלי שזה יכאב ליותר מדי זמן.

דיסקמן. אוזניות. משקפי שמש על העיניים. חושך.
כמו תמיד, לשים מוזיקה מועדפת ולנסות להירדם מתחת למשקפי שמש
אדומות. אם כבר לקום מוקדם בשביל צבא, אז לפחות לנסות להרוויח
זמן שינה בנסיעה לבסיס.

שיר מתחיל. חושך. בעיטה.
הרגשת נכון? בעיטה קטנה מתחת לשולחן?
את מציצה מתחת לעדשות השחורות ורואה אותה, מחייכת חיוך מבויש
ומתנצלת. לא שמעת מילה ממה שהיא אמרה בגלל המוזיקה הרועשת
שהייתה דחוסה לך לתוך האוזן, אבל מזל שמיקוד העיניים היה על
השפתיים המלאות והאדומות שלה וכך במקרה נקלט שהיא אמרה שהיא
מצטערת.

חיוך מקבל התנצלות. חושך. מחשבות.
בתקווה שהעדשות של המשקפיים כהות כמו שזכרת שהן מהצד השני,
פתחת את העיניים בעדינות והסתכלת עליה. לשנייה חשבת שאולי
דמיינת, אולי את עדיין ממשיכה חלום שחלמת לפני שקמת הבוקר, אז
היית חייבת להציץ, לראות אם היא עדיין שם.
וכן, היא הייתה שם, שער זהוב וגולש, עיניים כחולות נוקבות,
פנים עדינות ובהירות, ממוקדות בספר. לא הצלחת לראות מה היא
קראה, זה לא באמת עניין אותך, פשוט תהית איך זה שיש לה עדיין
חיוך עדין ומבורך על הפנים.

מתחלף שיר. גיטרות צועקות. חושך. אור. היא.
בשנייה שסגרת את העיניים היית חייבת לפתוח אותן שוב בשביל
לבדוק שהיא לא ברחה. זה עדיין נראה כמו חלום, למרות שלא מצאת
את זה מתקשר למוזאון הענק שאת כל הזמן חולמת שאת מטיילת בו
ושאת תמיד בורחת מתמונות של פיקאסו שעל הקירות.
המציאות שלא האמנת לה נהייתה עוד יותר לא אמיתית כשראית
שהעיניים שלה בכלל לא זזות על הכתוב ושפתאום, מבלי להזהיר אותך
לפני, הן התרוממו ובהו בך.
'סליחה? עיניים? אתן מסתכלות עליי או בוהות באוויר שלפניי? לא
לא, זה לא שזה באמת משנה, העיקר שנתתן לי לראות אתכן בצורה
כזאת מושלמת, סתם פשוט תהייה.'
וכאילו שהעיניים שמעו את המחשבות הרצות שלך, ראיתי אותן
מטיילות לאורך פנייך וגופך.

עוד שיר מתחלף. פסנתר קורע את השקט. אור. היא...!
היא עדיין מסתכלת. אולי היא בכלל רואה את הבהייה בה? אלוהים,
אולי כל הזמן הזה היא ראתה אותי בוהה בה ולבסוף העיניים שלה
ניסו לרמוז על אי נוחות???

חושך!!! חושך! חושך! אור.
כן, היא עדיין שם. שוב עם עיניים בספר שלה, הפעם באמת קוראת...
או סתם מזיזה את האישונים שלה בצורה מהירה, שאני אחשוב שהיא
קוראת.
'אוה עיניים, אתן לא תעבדו עליי! זה בסדר, אתן יכולות להסתכל
עליי שוב, באמת שזה לא הפריע לי! האמת, שדי אהבתי את זה... אתן
גורמות לי לחשוב ולקוות שאולי אני סתם יותר מבעיטה אקראית מתחת
לשולחן בשביל האדם המדהים שאתן מחוברות אליו...'
ושוב הן שמעו אותי העיניים המדהימות האלו. ראיתי איך הן
מפסיקות לזוז. ואז גם הידיים הדקיקות והמלכותיות באו לעזרה
וסגרו את הספר שהיה מונח מולן.
לא הספקתי להתפעל משיתוף הפעולה הזה ושוב העיניים נעצו בי
מבט.

שקט. אור. היא. עיניים.
שאוריד את האוזניות? שאראה לה שאני מוכנה גם לשמוע את שפתיה
ולדבר איתן ולא רק עם עיניה?
אבל צריך להיזהר, בכל זאת, הרי הגעת למסקנה שהיא לא חלום כלומר
אין לך פה כוחות מיוחדים, את לא יכולה לעבור לסצנה אחרת ואם
תעשי שטות זה לא יישכח ברגע שתקומי מהמיטה בבוקר.
במהלך נועז האוזניות הורדו. העיניים מולך נבהלו, לשנייה נדמה
שהמשימה שמקודם בוצעה בהצלחה עם הידיים בוטלה, ושאותן ידיים
מתכוונות לפתוח את הספר שוב אך כנראה מישהו העביר את הפקודה
שאין צורך לבטל את המשימה ושיש להמשיך בזהירות.
אז היא המשיכה. כי פתאום השפתיים באמת זזו. שמעתי קול שלמרות
שידעתי שהוא בוודאי שלה, היה קשה לי לקשר אותו אליה.

"סליחה?" אור. היא. עיניים. קול!
על מה את מבקשת סליחה? אפילו עוד לא שברת לי את הלב!
"כן?" עניתי בחיוך, מנסה להיראות הכי אטרקטיבית ומושכת שאפשר.
'בהצלחה עם זה', שמעתי את המדים הירוקים צועקים לי וכתגובה
הרמתי את המשקפיים והנחתי אותן על הראש, אולי כשהעיניים שלה
יראו עם מי הן דיברו כל הזמן הזה הן יישבו בקסם מיד.
"את יודעת במקרה איך מגיעים לקריה? בת"א?"
אם אני יודעת?! תעירי אותי באמצע הלילה בזמן שציורים של פיקאסו
רודפים אחריי ואני אדע!
"בטח, אני משרתת שם." ניסיתי לעצור את עצמי מלהישמע כאילו שאני
גאה בכך.
"קיוויתי ככה. את מבינה, אני צריכה הכוונה. יש לי שם פגישה
היום ואין לי מושג איך מגיעים ולאחר לפגישה בלשכת הרמטכ"ל זה
לא משהו רצוי." והופ, השפתיים שוב שיתפו פעולה וחייכו עוד חיוך
עדין... אני תוהה אם לאסוף את החיוכים האלו, הם נראים אותו דבר
אבל הם כל כך שונים! בטוח יום אחד זה יהיה שווה הון!
"אין שום בעיה, פשוט תבואי איתי, אני אכוון אותך בקלות. את באה
למיונים כלשהם?" שאלתי ואחרי שנייה הבנתי את חוסר ההיגיון
במיונים שיהיו בלשכת הרמטכ"ל עצמה. אבל היי, מה זה כבר לעשות
צחוק מעצמך כשהשפתיים שאת אוספת חיוכים שלהם פתאום צוחקות?!
צחוק שווה לפחות שלושה חיוכים בינוניים. זה נכס לאוסף!
לא יודעת איך הצלחתי, אבל הצלחתי איכשהו להרכיב פרצוף של 'נכון
שזאת שאלה מטומטמת, אבל היא נאמרה בשביל ההומור'.
כנראה שהיא הבינה, בכל אופן רציתי להאמין שהעיניים שלה הבינו
כי לאחר שצחקה קלות (בקלות שווה שלושה חיוכים בינוניים) הפה
שלה כאילו המשיך את שאמרו העיניים והצחוק: "אבל תודה על
המחמאה. סתם פגישה משעממת מלאה בקיצורים צבאיים. את בטח יודעת
איך זה."
פגישה, שעמום, קיצורים צבאיים, בטח, מה שתגידי, רק אל תפסיקי
לדבר!
"ובעצם, מה את עושה בצבא?" אוח, העיניים האלו לא מפסיקות לשמוע
את מה שהעיניים שלי אומרות להן. זה פשוט נועד להיות!
"אוה, מחשבים. אבל אני יכולה להבטיח לך שיש לזה את אותם
קיצורים הזויים אם לא יותר."
אה! יש! עוד צחוק קטן לאוסף!

שיחה שזורמת. עיניים. קולות. כרוז.
"היי, אנחנו בתל אביב כבר! לא צריך לרדת בקרוב?"
מזל שהעיניים האלו שלך שמו לב כי אני בטח לא הייתי מרוכזת במה
שקורה בחוץ, בטח שלא בקול של הכרוז.
"כן, עוד תחנה אחת ואנחנו יורדות. אל תדאגי, אני אביא אותך
בבטחה לרמטכ"ל!" משפט יותר מדי פלצני, נכון עיניים? אבל
להפתעתי הן ענו בהבנה ובחיוך בוטח.
"את יודעת," היא אמרה בזמן שהרכבת עצרה והתחלנו לרדת לרציף.
"גם בקריה אני לא מתמצאת ממש... את חושבת שתוכלי בצהריים אולי
להיפגש איתי ולכוון אותי לקפיטריה?"
היא באמת יצאה איתי מהרכבת עכשיו? עדיין הולכת לידי? ממשיכה
לדבר לעברי? ואו, זה כנראה באמת לא חלום.
"את רוצה ללכת לחדר אוכל? בקריה? מרצונך החופשי?!"
קדימה עיניים, קחו את הקלף שנזרק באוויר בפראות!
"אהה, אני מבינה שזה לא משהו שאני ארצה לעשות כנראה. ממ... אבל
אני מניחה שאני כן ארצה לאכול בצהריים... ואני מניחה שאני לא
ארצה לאכול לבד... את חושבת שעדיין תוכלי אולי להצטרף אליי
למקום אחר שבו יש אוכל? אני אפילו אתן לך לבחור איפה!"
אווו עיניים, כמה שאתן חכמות!
"חוכמה גדולה, את לא מכירה פה כלום! אבל אל דאגה, אני לא יכולה
שתישארי רעבה, בכל זאת, יש לך לחזור לפגישה משעממת בלשכת
הרמטכ"ל. צריך בטן מלאה לכל הקיצורים האלו, את יודעת..."


ת"א. כרטיס רכבת שעובר במכונה. ועיניים שעדיין עוקבות אחריי.

עיניים. חיוך. התחלה.