להחיות את הזמן, שאיבד מערכו שעה שנצרת את הרובה
לקלף את שאריות העירום החיוור מבעד למרגלות השירה-
להצהיר בקולך השברירי, מדוע חשפת את הרשעות שלך לעיני
התקשורת:

"הוא הצית את חניתו, ועיכב את השומרים החמושים".
הייתי כה נבוכה לראות את השפה התחתונה שלהם רוקדת כמו זונה
סביב מוט צר,
וכעת שקל להכניס אל תוך הגוף שלי צמר גפן, לפחלץ את הדמות
המעוותת-
הכל נראה פתאום פשוט ושמימי, כך שלאכזריות בך אין כבר חשיבות
מבחינתי.

טבעת החתונה שלי נמסה על ידי, הוא הבטיח שאם יתקרב הכל יצלצל
ובאוזני ישמעו
רחשים מוכרים של לילות מפושקים והרבה אלכוהול.
"השמיעה שלי- לא מתפקידה להודיע לי את הזמן המתאים", אמרתי לו
אבל בגלל שהיד שלי כה צרבה, וחישוקך מקונן עלי זה תקופה ארוכה
ויתרתי, והלכתי כמו כל נערה שיכורה לשירותים, להקיא את הגעגוע
החוצה.

שיערי כמו של בובת חרסינה, קופצני ושובב-
לעיתים כשאני מדמיינת אותי עם מישהו אחר, נעלם ראשי ורק
השיער-
מבצבץ תחת הזרועות הגדולות של הנער, והכל נראה פשוט כל כך
עד שאינני צריכה אפילו להאריך בדמיוני - לשרטט את קווי הפנים
כשאני גומרת.

הרחבה:

צריך לבחור את המיקום המדויק להניח בו את החרדות, כדי שמיד אחר
כך אוכל לשלוף אותן מתוך הצילינדר שלי
לומר שהיו בראשי מאז ומתמיד.

התנודות המזיקות של הספינה בה אני ישנה תורמות לגדולתי, אינני
מסוגלת להיות יציבה ועגונה על ימי ראשון והתחבולות הרבות
שמסתתרות בהן.

הריחות שמביישים אותי נובעים אך ורק מהדחפים הילדותיים שלך
לסיים הכל, בבת-אחת כמו הוריקן משוגע,
כמו הרעיונות שמתנהלים לך בראש באמת היו קצת נוטים להיעלם.

אני משתדלת להיות עצמאית ורתומה,
אך ככל שאני מנסה השאיבה מתבצעת במהירות ואינני מסוגלת להבחין
בין הרצינות המחויטת שלך כשאתה מנסה להוכיח כמה קשה לך להוציא
ממני רגש,

ובין הרגעים האמיתיים בהם אני מסתכלת לראות איך אתה ישן,
ונבעתת לכמה רגעים מהצורה בה אתה מצליח להירדם כמו כלום, כמו
שאני הייתי מישהי אחרת.

אני יודעת גם שאין ביכולתן, (לרוב הבחורות בעלות הריסים
הארוכים, והרגליים הדקיקות שנצמדות כמו נוצרו יחד ופורקו
בלידה)-

להבין את משמעות ההירדמות הגדולה שאני מדברת עליה כל כך הרבה,
אך אני מתעקשת לעמוד עליה,
רק משום שאין ביכולתי לסגת מהאידיאל של אהבה נפוחה, היכן
שמישהו עומד עם סרגל ומודד לי את ההיקף של המותניים,
רק בשביל לחלץ ממני משהו. (משהו יכול להיות רעיון,
או רק לשכב לידי לבהות בפסטורליות של הנעורים כמו הייתה עוגן
לשגרה,
כמו היינו שנינו היחידים שמסוגלים להבין רעיונות משוגעים).

אני מקנאה דמים באלו שמסוגלים לבטא את עצמם בפני אותן קהילות,


מכאן כל המרירות והגסות שלי נובעת.

כמה שאני משתדלת להוכיח את חפותי, את האכזריות הבלתי נלאית בך,
אני זאת שיוצאת המגושמת והמפוסטרת,
אתה נשאר בצלך צדיק משכמך ומעלה,
מושיט זרועות דחליל לנגב אותי מהנוזלים המרצדים לי על הגוף כמו
חשמל, כמו היית יכול לנגב הכל בבת אחת ולהרכיב ממני
בחורה פשוטה וססגונית.

בקשת המחילה האחרונה, קח אותי כפי שאני עם מגרעותיי הרבות,
השתדלתי להמציא עצמי מחדש, לפשט את צרותיי אל מול אוקיינוס
הבורות אך נכשלתי.

כעת כולם מתבוננים בי מוחאת ונמוגה כמו ספינת אוויר מחוררת,
מסתובבת על ציר נקיפות המצפון שלי, מעוררת בך בחילה, משילה את
עורי כמו שחקנית בתיאטרון,

שואג כמו נמר שיוצא מגדרו, כמו אלוהים הוריד במתנה חישוק לכל
אחד מהצופים שיוכל לפרוץ ממנו ולהוקירני כגוויית אהבה, כאחת
שלמדה על בשרה מהו הכישלון.

מלודרמטיות הנעורים שלי חריפה מתמיד, כעת שאני מצליחה לעורר בך
עניינים שנרדמו לתקופה עמוקה - אני חוזרת בי ומשחזרת את התקופה
העייפה שלקיתי בה כמו צרעת קטלנית, כמו כל הגוף שלי היה כביל
לנגיסות החריפות שלך.