[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בד בבד
/
תקרית מצערת

(סיפור שנשלח לתחרות הסיפור הקצר ב"הארץ")


להלוויה של מוריס הלכתי, וזאת למרות שבדרך כלל אינני הולך
להלוויות, כמו שאינני הולך בדרך כלל לאירועים הקורים בעירנו.
ככלל, אינני מתערב בעניינים העלולים לערער את שלוותי.

אבל מוריס היה שכן שלנו ומפעם לפעם אזל לנו הסוכר או הקפה, או
שנזקקנו לסיגריה. אשתו גם הייתה מדברת בכל יום עם אשתי בשעות
הבטלה הרבות שיש להן מול הבלוק שבו אנו גרים.

לפעמים, בשעותי הפנויות, אני מצטרף לשיחות האלה. אבל כאשר
השיחה עולה לטונים שמפריעים את שלוותי, אני מעדיף לעלות הביתה.
גם עיתון אני כבר לא קורא, את שאני צריך לדעת מוסרת לי הנהלת
בית הספר בתדרוך היומי, וממילא כבר הרבה זמן שהפסיקו למכור את
העיתון בבית הקפה הסמוך וכדי להשיג אותו במקום אחר אני צריך
ללכת הליכה מרובה ברגל. פעם הייתי מרבה ללכת ברגל, זה היה בזמן
עבר. אבל זמן עבר הוא אחד מהדברים שאינני רוצה יותר לשמוע
עליהם. אלה דברים שאינם מועילים לשלוותי. לפעמים, לפני השינה,
אשתי מנסה לדבר איתי עליהם. ואז, אני עונה לה בכמה משפטים
ונרדם בטרם תמשיך לדבר. אינני רוצה להעלות בדעתי מה היה קורה
לי, לולא הצלחתי לשמור על שלווה זו שעוזרת לי לקיים את ענייני
היומיומיים הכוללים לאחרונה בעיקר את שעות ההוראה בבית הספר
המקומי, ישיבה בבית הקפה הקטן שבו מגישים מים, מעט קפה
ולחמנייה מצהיבה, קניית אי אלו דברים בצרכניה שלידו, הסתכלות
בתחרויות ספורט בערוץ היחיד שישנו כרגע, והצטרפות לאותן שיחות
בטלות של אשתי וחברותיה השכנות מחוץ לבלוק.

אבל להלוויה של מוריס הלכתי בכל זאת, מפני שמוריס היה שכן שלנו
ומפני שאשתי ואשתו היו מדברות הרבה ולא היה לי נעים מפניהן.
אין לי גם מילה רעה לומר על מוריס, שצלע מעט בגלל שיתוק ילדים
שהיה לו, הוא היה אדם נעים וחייכן, ובסך הכל איש טוב, אמנם לא
חכם במיוחד. הוא נהרג כי יצא מוקדם מהעבודה שלו במפעל. אף אחד
לא יודע בדיוק מה גרם לו לכך. אנשים ששמעתי מדברים בתור
שבצרכניה, מספרים ששמעו שבאותו יום הוא לא התנהג כרגיל, ששמעו
אותו מביע געגועים פתאומיים לאשתו ואומר בקול רם דברי דאגה
לעתידם של הילדים. בדרך כלל אין העובדים מדברים בעבודה על
ענייניהם האישיים וענייני משפחתם. מחוץ למפעל, הוא נתקל
בביקורת פתע.

למרות שכל אחד יודע את השעות שבהן עוברים הסיורים המשטרתיים
שהונהגו במיוחד כדי לבדוק אם עובד המסתובב בשעות העבודה מחוץ
למקום עבודתו נושא תעודת זהות, עדיין קוראים לכך בעירנו ביקורת
פתע. ואפילו שגם המסלול של הביקורות האלה הוא כבר צפוי למדי
ושגרתי. מוריס לא דאג לבקש מהמנהלים את תעודת הזהות אותה מפקיד
כל עובד בידיהם בכניסתו למפעל מאז הונהגו התקנות האחרונות
להגנה על אזור המפעלים. כנראה שלא מצא לו סיבה מספיק משכנעת
לבקש לעזוב כך פתאום את העבודה. ולכן, כאשר נתקל באנשי
הביקורת, ניסה להימלט, ריצתו הבהילה אותם, ובמיוחד שהיא ריצתו
של אדם צולע. אולי חשבו שהוא פושע כי אנשים שומרי חוק כבר לא
רצים, בוודאי לא באזור המפעלים אלא אם כן איחרו לעבודה בכמה
דקות, אבל השעה הייתה שעת אמצע העבודה ולא שעת בוקר, ועם כל
הצער על מוריס, השוטרים שירו עשו מה שהיו צריכים לעשות, וכך
לבטח הייתי עושה גם אני אם הייתי במקומם. מי בימינו לא היה
עושה כן.

אני הלכתי מעט מקדימה, אשתי, אשתו של מוריס וילדיה הלכו מאחור,
וליד כל בלוק שעברנו לידו, הצטרפנו לעוד שכנים. אחרי הכביש
הסלול, המקיף במעגל את הבלוקים הצהבהבים, עלובי המבע של
השכונה, מתחילה דרך העפר. גם בהתחברות עם דרך העפר הצטרפנו
לעוד אנשים רבים ואני תמהתי מאיפה היו למוריס כל כך הרבה
מכרים, הרי הוא היה אדם שקט וצנוע ולא היה ידוע כאחד
הפופולאריים. עשרות אנשים נעו שם כמו עדר שהיה אפור כמו האבק
שעוררו סביבם, ופתאום שמתי לב שעונת האביב הגיעה. אינני אוהב
את האביב כל כך. זו עונה מבולבלת ובלתי יציבה ולכן גם מועדת
לסכנות.

העשרות היו למאות אנשים שהמשיכו להצטרף, גלים גלים, ככל
שהתקרבנו אל החומה שלפני העיר, אשר מחוץ לה בית הקברו ואני
שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מהעיר כשהם ביחד, הבנתי לפתע
שהם רוצים ליהנות מן האפשרות לצאת מן העיר, כי ידוע שכאשר
מגיעה הלוויה אל שער החומה, אין השומרים מבקשים מאף אדם להראות
להם היתר יציאה מן הרשויות. גועל רב עלה בי מן האנשים האלה,
שאינם עושים את שהם עושים לשם הכבוד של המת אלא כתמיד מחפשים
הם הזדמנויות ודרכים קלות לעקוף את החוק ולהשיג להם דברים
בדרכים שאינן ראויות.

לא נולדתי בעיר הזאת. הגעתי אליה בעקבות אשתי שהייתה בת העיר
מילדותה וכל משפחתה גרה בה, וקיבלתי בעיר משרה של מורה אשר
הפכה מאוחר יותר למשרה של מחנך בבית הספר היסודי, הנמצא ליד
בית הספר התיכון סמוך לחורשה הצופה על העיר מדרום.

כאשר באתי לעיר הקטנה, שיש בה כמה שכונות בלוקים משני צדדיו של
כביש ראשי, מרכז מסחרי, שני בתי ספר וחורשה, החומה עדיין לא
הייתה קיימת והכביש היה בא ונכנס אל תוך העיר ישר ממזרח. אבל
אלה היו זמנים אחרים, ולמרות שאני לא אוהב לדבר על זמן עבר,
חייב אני לציין זאת. מלחמה לא הייתה אז בארץ והעולם בכללו לא
היה מאוים עדיין על ידי הזרים. לכן לא היה אז צורך לשמור עליו
כמו שיש עכשיו, ולכן אנשים יכלו לנוע באופן חופשי וללא פחד בכל
המקומות. אבל אינני מתגעגע לאותם ימים של הפקר, וגם מבין אני
שאין המצב יכול להיות כהווייתו הקודמת, משעה שהשתנו הזמנים
והצורך להגן גבר, ויש להגן גם על כל אותם האנשים שאינם כשירים
להלחם ולהפריד אותם באמצעות חומה מאלה שהם בעלי ערך לוחמה. אני
חייב לציין את הדברים, מפני שהיו אז הרבה מחאות על העניין,
בעיקר על החומה, אבל מי שאינו מבין בלוחמה ואיננו בעל ערך
לוחמה איננו רשאי, לדעתי לפחות, למחות, ובהחלט עדיף שאלה שאינם
מועילים להגנה על קיומינו יבטחו באלה שכן מועילים לה, ולא
יסתובבו בין רגליהם, יפריעו ויבלבלו עליהם את דעתם וישבשו את
ריכוז הלוחמה שלהם, במיוחד כאשר הסכנות מאיימות כיום לא רק על
המדינה והתרבות אלא על המין שלנו בכללותו. ואין בכך שום דבר
אישי נגד מישהו, שהרי גם אותי, שאינני מתאים ללוחמה בגלל המספר
הגבוה של משקפי, מגבילה החומה לכאורה, אבל אני אינני כמו אותם
הנמצאים לצערנו בכל מקום, העבריינים האלה שאשתי כמו עוד כמה
מחברותיה התמימות קוראת להם לפעמים מרדנים, אלה שבכל אשר יניחו
בפניהם הרשויות סייג או איסור, מרגישים הם ודווקא הם, כאילו
משמעות קיומם לקנטר את המערכת ולעבור על האיסור ועוד מתלוננים
הם כאשר המערכת עונשת אותם. והרי בגללם הכול, כי לולא נמצאו
אנשים כאלה לא היה בכלל צורך שתוקם החומה ליד עירנו, שהרי
לאזרח כמוני שהשלים תואר שני והוא מורה ומחנך בבית הספר היסודי
של העיר, אין צורך להסביר מהו מקומם הנכון של הדברים, אבל ישנם
אחרים, שאפילו במצב המלחמה, הם אינם מבינים או מתעקשים שלא
להבין, ויש צורך בחומה שתבהיר להם בדרכים אחרות את שאינו גלוי
להם לפני העין. נכון הוא, שהחומה איננה יפה במיוחד, ואפשר היה
לעצב אותה בדקורציה נאה ונוחה יותר, לו היו זמן ותקציב, אך הרי
אנחנו במצב מלחמה, ואני כאזרח מיושב, מורה ומחנך מקבל עלי גם
דברים שהם אינם נעימים לי, ואפילו לקחתי את תלמידי, במסגרת
תפקידי כמחנך, אל החומה להראות להם אותה ולהסביר להם נכון את
עמדת המערכת. תלמידתי דניאלה בעלת הצמה הזהובה הנהנה בהסכמה,
כמו תמיד, ואחריה עשו כולם.

צפוף מאד היה בבית הקברות, ולא רק מן האנשים שבאו איתנו ואלה
שכבר היו שם קודם, אלא גם מן הקברים שנוספו מאז באתי לעיר
לראשונה, ובית הקברות עמד אז בצד כביש הכניסה לעיר שהיה עדיין
פתוח. אז הוא היה קטן בהרבה ממה שהוא עכשיו, ולא חסם את שדה
הראיה. מאז גבהו גם העצים והגבירו משלהם על צפיפותו של המקום.

אשתו של מוריס עמדה לידינו, כי לא הצליחה להידחק ולפלס את דרכה
אל השורה הסמוכה לבור הקבר, בה עמד רב ולצידו קברנים, ואיתם
עמד המספיד, אדם שדמה למוריס וכנראה שהוא אחיו, ועמד שם גם נער
אחד שלבי ניבא לי רעות ברגע שזיהיתי אותו כאלכס, אחיה של
דניאלה תלמידתי זהובת הצמה.

לא אחטא לאתיקה שלי כמורה אם אומר שמבין התלמידים והתלמידות
שבכיתה אותה אני מחנך, דניאלה היא התלמידה האהובה עלי ביותר.
מזה שנתיים שאני מלמד ומחנך ילדי כיתה זו, שרבים מהם באו מבתים
קשים וכאשר סגנית המנהל והיועצת החינוכית, מרת פיינגלוט, הציגה
בפני את תיקיהם האישיים כבר בערב היום הראשון ללימודים, היא
עצמה הייתה חרדה מאד אם אהיה מסוגל להשתלט עליהם ולהשקיט אותם
ללא אמצעי הסיוע שמוכנה להעמיד לרשותי המערכת. ואכן היה לי קשה
מאד עם כיתה זו בחודש הראשון, אך אז באה לכיתה דניאלה זהובת
הצמה, והתיישבה בשולחן הראשון. מאז אני מדבר רק אליה, כי היא
מהנהנת בהסכמה וגורמת לתלמידים האחרים להנהן גם כן ולהיות
שקטים. כיצד, על כן, לא אוהב תלמידה זו. כל מורה ומחנך יודה
שלו היו כל תלמידיו כתלמידה זו, הייתה מלאכתו, מלאכתם של מורים
שאין ידועה ממנה לכפיות טובה, קלה ומענגת יותר.

אמה של דניאלה, שהגיעה לארץ רק לפני שנים ספורות עם דניאלה
ואחיה, ויצא לי לשוחח איתה פעמים ספורות באסיפות הורים, גם היא
כמו בתה זהובת צמה, גם היא חייכנית ואדיבה וגם מצודדת מאד.
שיחותינו היו קצרות מאד כיוון שאין לי מה לומר הרבה על תלמידה
כה טובה שגם ציוניה מעולים. לי נדמה היה לפעמים, שהיא מנסה
לומר לי דבר מה נוסף, שמחוץ לתחום הלימודים ובית הספר, אך לא
נתתי לכך את דעתי יותר מדי. אין לי הרבה זמן לתת את דעתי
לעניינים שאינם בתחום עבודתי, וישנם גם דברים שאינם ראויים
להרהורו של אזרח הגון.

אחיה של דניאלה, אלכס, הוא דבר אחר ומנערים שכמותו תמיד חששתי.
בן חמש עשרה וחצי הוא, ונחשב לפגע רע בעיני כל, מאז שנשר מן
התיכון והוא משוטט עם נערים שכמותו הידועים גם הם לשמצה. פעמים
רבות אני רואה אותם שלא ברצוני כשהם מציצים ממסתורי החורשה
הסמוכה לבית הספר, וידוע לי שגם בלילות הם נמצאים שם. אינני
יודע מה הם עושים, ומעדיף שלא לדעת. כאשר אני מלמד בשיעור, פני
מופנות תמיד אל הכתה, ולא אל החלון אשר ממנו נשקפת החורשה,
מעבר לגדר בית הספר.

האדם המספיד היה אכן אחיו של מוריס. הוא סיפר עד כמה היה האיש
טוב לב למרות שהתמודד כל חייו עם הצליעה הקשה, עד כמה עבד קשה
ובחריצות לא רק כדי לפרנס את משפחתו אלא גם סעד בחוליה גם את
אמם, שמפאת קשישותה ומחלתה אינה יכולה לצאת מן הבית ועדיין לא
סיפרו לה על מה שקרה לבנה. כשהוא דיבר, התחילו דמעות לעלות
בעיניו ואני נבוכותי, כי אינני רגיל לראות גברים בוכים. דווקא
אשתו של מוריס שעמדה לידינו לא בכתה.

כשעמד הרב לפתוח בתפילת אל מלא רחמים, התפרץ פתאום בחוצפה אחיה
של דניאלה שעד לאותו רגע לא הצלחתי להבין מה הוא עושה פה,
ומרגע שהתפרץ ידעתי מיד שצדקתי כשלבי ניבא לי רעות אבל מוקף
הייתי בצפיפות האנשים ומאוחר היה לצאת משם.

אחיה של דניאלה התחיל לבזות את כבוד המת בדברי הבל מאין כמותם.
הוא טען שלא מספרים לנו את האמת למה מוריס מת, ואת מי שניסה
לספר השתיקו. אבל חשוב שכולנו שנדע מי היה מוריס באמת, כך אמר
הנער שלא היה שכן למוריס ואף לא קרוב משפחה ותהיתי מאין הכירו.
מסיפוריו של הנער שקרא למוריס לוחם חופש, נסתבר שמוריס, זה
השקט והחייכן, היה אדם ששאל שאלות, ולא הסכים עם מה שקורה לנו,
ולא רק מן הרגע שבו חייבו את כל העובדים במפעלים למסור את
תעודות הזהות למנהלים ואסרו עליהם לצאת מן המפעלים בלעדיהן, גם
לא רק מן הרגע שהקימו את החומה וגם לא לפני כן, כאשר רק הוציאו
את צווי הגבלת התנועה עקב המלחמה. מן הרגע שפרצה המלחמה ידע
מוריס שכל מה שמספרים לנו עליה הוא שקר וכזב, ולא להגן עלינו
היא נועדה אלא לשעבד אותנו ולהמית.

לא הבנתי איך האנשים עומדים וממשיכים להקשיב לדברי ההבל הללו,
ואינם משתיקים את הנער הזה הפרחח. ניסיתי להתערב אך באשתי
נמצאו פתאום כוחות והיא סגרה עלי את פי. וכך המשיך הנער לספר
את בדיותיו באין מכלים בידו.

הנער סיפר שכבר זמן רב מתארגנים אנשים ונערים ביחד, כדי לצאת
למה שהוא כינה מלחמה על החופש. מוריס, כך אמר, היה אחד
מהאנשים, והמעשה שעשה כשיצא מן המפעל בלי לבקש אישור, בכוונה
ובמופגן נעשה כדי להתחיל את המרד. וכל מי שהיה באולם המפעל
יודע את זה כי מוריס קרא בקול לכל הפועלים האחרים לצאת איתו,
בלי לבקש את תעודות הזהות מן המנהלים.

בקהל התחיל רחש והוא הלך וגבר כאשר הנער הסורר לא התבייש לדבר
בשם כולנו, ולומר שגם אנחנו צריכים לא להתבייש להתמרד ולהלחם
על החופש שלנו, ושאין לנו מה להפסיד שהרי את כולנו רוצים
להרוג, ואנחנו יכולים כבר מעכשיו לסרב לשוב אל העיר ולהיכלא
בחומה. רציתי לאטום את אוזני מלשמוע אך אשתי בידה השנייה סגרה
על שתי ידי. פתאום הייתה אלמנתו של מוריס ליד הנער, מחבקת אותו
ומאמצת אותו אל ליבה והרחש שבקהל הפך להיות רעש של תרועות
עידוד ומחיאות כפיים, וגם אשתי הסירה את ידיה ממני כדי למחוא
כפיים.

את הרגעים האלה שאשתי הרפתה ממני ניצלתי כיאות ובפעם הראשונה
מאז שבאתי לעיר דחפתי אני את אנשיה כדי להגיע אל מקום עומדו של
הנער. "מורד!" צעקתי עליו "בוגד! בושה למערכת! בושה לאמך
ולאחותך!" ועוד צעקתי אל ההמונים "תעצרו אותו!" הנער חייך אלי
חיוך מלגלג ופתאום פניה של תלמידתי דניאלה היו מולי מלאות בוז.
הנפתי את ידי כדי לסטור לנער. אבל אז התחילו רגבים של אדמה
לעוף אלי ואבנים, ואלמלא שוטרי החרש התערבו סוף-סוף כדי לירות,
הייתי אני מושלך חי אל בור הקבר הפתוח.

עשרות הרוגים ומאות פצועים נספרו בסיומה של תקרית מצערת זו
ועוד נוספו אליהם במהומות שפרצו בעיר בימים שאחריה. גם אשתי
הייתה בין הפצועים, אבל היא לא רצתה שאבוא לבקר אותה בבית
החולים שבעיר הגדולה השכנה, וגם לא היה לי היתר לצאת לשם. אחרי
שהשתחררה מבית החולים והוחזרה לעיר, הלכה לגור בבית משפחתה
ואיננה מדברת איתי יותר.

ואחרי המהומות והמעצרים, השקט חזר ולאחר ששכנעתי את מרת
פיינגלוט והיא שכנעה את ההנהלה שאך במקרה הזדמנתי להלוויה ולא
היה לי כל חלק בתקרית המצערת ואפילו ניסיתי למנעה, חזרתי ללמד
בבית הספר. חבל שדניאלה זהובת השיער כבר לא מהנהנת לי בראשה
בשורה הראשונה. גירשו אותה ביחד עם אמה מהארץ בגלל אחיה המורד,
וגם בשל כך אני כועס עליו מאד. עכשיו הוא יושב בכלא, והלוואי
שיתפגר שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם ראשונה שאני
באתר הזה, אני
מחפש שעות
מקומות מעניינים
לקרא משהו תוך
כדי דיבור אבל
ממש משהו מעניין
לא כמו חדשות או
משהו. טוב שיש
במה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/06 17:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בד בבד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה