"נהג, עצור לי כאן בבקשה," אמרתי ודידיתי לכיוון פתח היציאה,
כפוף. אה, קרקע מוצקה, סוף סוף. האבנים נרמסות תחת צעדיי,
באדמה שהיא הבית שלי. עבר הרבה זמן מאז הייתי כאן - ואפילו
התגעגעתי למקום. תחושה של נוסטלגיה הציפה אותי. שם, בכיוון
ההוא, מעבר לכל הבניינים - נמצא בית הספר היסודי שלי - היכן
שעברתי כל כך הרבה. בכיוון ההוא, שם, נמצא הבית הישן שלי, איפה
שגרתי עד גיל תשע. בכיוון ההוא נמצא הבית של דודה - שנפטרה
בינתיים - ושם נמצא הבית של הרב. היכן שהוא בכיוון ההוא נמצא
גן השעשועים הגדול - והנה, שם, איפה שהיום יש מגרש חניה - היה
פעם איזור עם עצים. היינו תמיד מוצאים בו צבים ומחזיקים בהם
כמה חודשים לפני שמשחררים אותם שוב, גדולים ובריאים יותר (ועם
כמה צבעים וסימונים לא טבעיים על השריון שלהם).
אוח, אני כבר לא זוכר למה כל כך שנאתי את המקום הזה. הכל פה
מרגיש בבית, כל כך שליו, כל כך-
"לאאא! לאאא!!! לא!!!"
צעקת אישה הרעידה את הרחובות הליליים השוממים.
אה?
הסתובבתי ובהיתי במשך כמה רגעים עד שהבנתי מה מתרחש. בפתח
מונית השירות שממנה זה עתה ירדתי, גבר צעיר ביצע מה שנראה
כמשיכה חזקה. מה קרה? תאונה? הרגל של האישה נתקעה במשהו והוא
מנסה בכל כוחו לעזור לה? האם יש משהו שאני יכול לעשות?
ואז, התחילו הקללות. בנקודה זו הבנתי שהגברבר החסון והאמיץ
מנסה בכל כוחו לפטור את האישה הצעקנית מאחד מחפציה.
"לא!!! בן זונה! עזוב! תמות! לא! לאאא! עזרה!!!"
ואני עומד שם, במרחק עשרים מטר, עומד וצופה במתרחש.
המונית הייתה מלאה באנשים, לעזאזל, ואף אחד לא עזר לה. אפילו
לא הנהג, שיכל פשוט לסגור את הדלת על הידיים של היצור המתועב.
אבל לא, הוא לא רוצה להיכנס לצרות. הם בטח גרים באותה שכונה
מזורגגת בעיר המסריחה הזו.
ואני? מה אני עושה בנדון?
בחנתי את הבחור. גבוה, אבל אני יותר. בנוי, אבל ממסה שמכילה
יותר שומן משריר. בטח חי מקרבות רחוב עם חבריו חסרי זכות
הקיום, או עם קורבנות תמימים שאתרע מזלם והם חצו את דרכו בליל
ריק כמו הלילה.
אני יכול לקחת אותו. לעזאזל, אולי אפילו לא אצטרך להיכנס לתגרה
פיזית - הוא עייף, הוא נאבק עם בחורה, והוא מפוחד. תחנת המשטרה
נמצאת במרחק מאתיים מטרים מפה.
וואו.
תחנת המשטרה נמצאת במרחק מאתיים מטרים מפה, וזה לא עוצר בעדו.
ואני לא מופתע.
בשנייה הזו נזכרתי באחת הסיבות ששנאתי כל כך לגור פה. בעיר
הזו. בארץ הזו.
לחיות בפחד.
מה אם יש לו סכין?
אקדח?
הוא בטח יכול לברר איפה אני גר. הוא יכול לפגוע בי אחרי הלילה
הזה, עם חברים שלו. הוא יכול לרדוף אחרי המשפחה שלי.
לעזאזל, רק העובדה שאני עומד פה עכשיו וצופה בו הופכת אותי
לעד.
אני יכול לקחת אותו, ואני נראה כאילו אני יכול לקחת אותו, ואני
פשוט בוהה בו במבט נוזף - וזה לא משנה לו. הוא עדיין מנסה
למשוך את מה-שזה-לא-יהיה מהנקבה הצעקנית.
"הפלאפון שלי!!! עזוב! תעזרו לי! בן זונה!!!"
אה, המכשיר הסלולרי שלה. זה לא המכשיר עצמו שמשנה, זה כל מה
שמסביב.
זו הטראומה שלה. זו הידיעה שהיא נאבקת עם בחור גדול - בגבורה
ראויה לציון - כבר חצי דקה, ואף אחד לא בא לעזרתה. כולם
מפחדים.
זו הידיעה שלו שהוא נאבק כבר חצי דקה עם נקבה צעקנית ואף אחד
לא בא לעזור לה. זה עוד מקרה שמוסיף לידיעה שלו שכוח ואלימות
יכולים להשיג לך מה שתרצה.
זו הידיעה שלי שעם כל הפנטזיות שלי על גבורה לנגד כל הסיכויים,
כל הדמיונות החמודים שעוברים לי בראש כשלא קורה כלום, שבהם אני
שובר אלפי מפרקות של בחורים רעים שמתנפלים עליי במטרה להפיל את
העולם החופשי - לא שווים כלום כשיש לי הזדמנות במציאות להוכיח
לעצמי - זאת הידיעה שלי שאני לא בא לעזור, כי אני מפחד.
תצעד לשם. תצעד לשם, לעזאזל, תראה לו מה זה. קדימה. קדימה!
מאוחר מדי.
הבחור תלש את המכשיר מידיה והתחיל לרוץ - לכיוון שלי. מעיף בי
מבט אחד עייף, כזה שרואים מאנשים אחרי יום עבודה קשה, הוא
התעלם ממני. אני לא איום בשבילו.
"תמות! תמות!!! תמותתת!!!" הדהד אחריו קולה של האישה. או
בחורה. מה שלא תהיה, אפילו לא ראיתי את פניה. הכעס והאימה
בקולה נשברו מהר מאוד והפכו לבכי של ייאוש.
"הוא לקח את הפלאפון שלי..." ייבבה.
בתזמון מושלם, עת חלף הבחור על פניי ונעלם לו בפנייה, נסגרה
הדלת על קולה של הנקבה והמונית החלה לנסוע לה, נעלמת עם
הכביש.
יכולתי כמעט לראות את המילים "נכשלת במבחן" אל מול עיניי.
פחדן.
אני באמת מפחד?
זו מחשבה די לוגית - באמת היה שווה לי לסכן את החיים שלי - של
אנשים שאכפת לי מהם, בשביל מכשיר סלולרי?
ובכלל, מה עם כל מה שאני מאמין בו?
כן, נכון. נשבעתי לחיות חיים של חוסר-אלימות, וכל פעולה שהייתי
עושה הייתה שוברת את השבועה. הכוחות הפועלים ביקום גורמים לכל
דבר לקרות בשביל סיבה - יש סיבה שאותה נקבה הייתה צריכה לחוות
את החוויה הזו, שאני הייתי צריך לחוות את הקונפליקט הזה. ואותו
בחור - לכל פעולה היקום מחזיר תגובה. איפשהו, מתישהו, הוא
יצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שהוא עשה.
לעזאזל, אם היה לי את האם-16 שלי. אותו אחד שנשבעתי לא לאחוז
יותר. לא הייתי צריך לעשות כלום, אני יודע. רק ההימצאות של
הדבר הזה הייתה מרתיעה את הפחדן האמיתי מספיק כדי לא לעשות את
מה שהוא עשה.
ואם הרתעה לא הייתה עוצרת אותו, קליע מכוון היטב היה.
לעזאזל, הייתי צריך לעשות משהו. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.
בעודי צועד לי, כמעין צחוק אירוני אחד אחרון של הגורל, חזר
השודד המותש בריצה וחלף על פניי בשנית, מתעלם ממני לחלוטין.
מעניין באמת כמה הוא יקבל על המכשיר כשהוא ינסה למכור אותו.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
באותו רגע שנאה עצומה הציפה אותי. כל כך רציתי שהוא ימות. כל
כך רציתי להיות גיבור עבור הנקבה הצעקנית ועבור כל אותם
פחדנים. לתת תקווה במקום שכוח האל הזה. להביא צדק לרחוב.
פתאום באמת התגעגעתי לרובה ההוא. כדור אחד במרכז מסה או, יותר
טוב, בראש - היה מביא קצת צדק.
קצת צדק.
איזה בולשיט. אני יודע טוב מאוד שזה לא היה מסתיים בזה.
אם החיים של מישהו או מישהי היו בסכנה, הייתי עושה משהו. הייתי
עושה כל מה שביכולתי כדי לעזור. כי כזה אני.
נכון?
נכון?
אני צריך לכתוב על זה מתישהו.
לעזאזל. |
