עד הלילה מעמידה פנים, שהכל בסדר
וברור שזה לא. כי "בסדר" אף פעם לא נכון.
מחכה שכולם יירדמו, ומתגנבת למטבח; פותחת את המקרר, המקום
היחיד שבו יימצא אלכוהול בבית שלנו, אם בכלל.
אימא משתמשת בו לבישולים, לא סתם הוא מגעיל.
לפני שהרעיון הגאוני של לא להרעיל את עצמי אלא רק להתעלל בעצמי
הגיח, הייתי משתמשת בשיטה הישנה והטובה; תחליפים.
אני יודעת שאני מחייכת כל היום, ואני מעודדת אותה ומשמשת לה
ככתף, אבל אני חייבת.
באמת חשבתם שאני משתמשת במילה הזו, בסדר, סתם?
באמת האמנתם שקל להתגבר על הכל?
אני אולי במצב כמעט נפלא מבחוץ, אבל מסיכות ושקרים זה הצד החזק
שלי; וכדאי שיהיה, אם אני לא אדע למכור שקרים איך אני אצליח
כסופרת?
אני אתגעגע לחיוך הילדותי והמקסים שלה כשלא אהיה כאן, תמיד
אחרי שאני מאכילה אותה בשקרים נוספים. הכל שקרים... וחיוכים.
אני לא יודעת עד כמה היא קונה את זה יותר, אבל היא נראית בטוחה
יותר כשאני מאשרת את התקוות שלה. מאשרת
(משקרת)
אני מקווה בעצמי שיום אחד אני אוכל להפסיק לדאוג, אני יודעת
שזה לא יקרה.
גם בסוף כשיהיה הכל עוד יישאר מקום לחשוש; לדאוג; לשמור;
לפחד.
האופי הלך לאיבוד ועמוד השדרה נשבר בזיכרונות ילדות.
איפה היא בכלל?
טוב שדבר אחד אני עוד זוכרת למצוא; לפחות האופי שלי לא בורח.
אני מפחדת? מה פתאום. אני רק הופכת הכל לטוב יותר. המלאך השומר
והמשקר.
הרי זה מה שמלאכים עושים: משקרים.

לרגע אפילו אני האמנתי שהכל טוב, עכשיו טוב.
עכשיו לא.
החומר הזה דפק לי את היום כבר כמה פעמים, ואני לא אחת שלומדת
מטעויות.
פחדנית, שותה; בוכה; משתפכת ואז הולכת מהר לישון, כדי שלא
יגלו.
רק חסר לי שהיא תגלה, מי יחזיק אותה כשהבת הבכורה שלה תהיה
בטיפולים על בסיס יומי?
מי יחזיק לה את היד כשהיא תצעד לכישלון הבא?
מי יעודד אותה ויעזור לה לסלף את האמת, שהכל ייראה טוב יותר?
איך היא אמורה להחזיק מעמד בלעדיי?

זו הפעם האחרונה, באמת.