קיים קסם כזה באוויר, כמעט תמיד, מן קסם קייצי שכזה, לא תמיד
אפשר להרגיש אותו, אבל כשאני מרגיש אותו, אני נזכר בעצמי לרגע,
ברפאל, מעבר לכל המסיכות ומעבר לכל המילים הכתובות האלו, מעבר
לתמונות ומעבר למשפטי מחץ, מעבר לזיונים ומעבר למשחקי כח, מעבר
לשיחות שטחיות ומעבר לדיונים מעמיקים, מעבר לפנטזיות ומעבר
להתגשמויות, וכשאני מרגיש את זה, אני יכול פשוט להתיישב, אפילו
אם זה באמצע הרחוב, להדליק סיגריה, ומנגינות מינוריות עוברות
לי בראש ומציפות אותי בעצמי.
האוויר האביך הקייצי מזכיר לי טיולים לדרום המדברי או לצפון
הירוק, מזכיר לי תרמילי גב וקופסאות סיגריות מקומטות בפנים,
הוא מזכיר לי את האנשים היפים באמת.
אני מוקף באנשים הקדושים ביותר, האנשים שנותנים לי הרגשת
ביטחון ואופוריה ממושכת של טיול רגלי מטורף בגבעות חיי
המבורכות. הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד ממני, אבל רגעי האושר הם
אלו שעושים את הדיכאון למרתק כל כך.
אז מי אני בעצם? אני הוא זה שטוב לו, אני הוא זה שרע לו, אני
זה שמודה לרגעים מול ים ושקיעות לצלילי השיר האחרון שכתבתי,
אני הוא זה שמדבר על משמעות החיים, אני זה שמעשן, שרוקד,
שמזדיין, ששותה, שאוהב, אני הוא זה שהתברך בחברים הכי מדהימים
שנמצאים על הגלובוס המסריח הזה, אני זה שלא מצליח להעביר את
התחושה המדויקת של מי הוא אני,
אני הוא זה.