כשהייתי ביסודי היה לי חבר שלהורים שלו היתה חנות מכולת.
היה להם אוטו טרנטה ממש ישן, עם מלא סטיקרים כאלה של דתיים,
וגם בית עם 2 קומות.

היינו חברים די טובים אבל השתדלתי לבוא אליו הביתה כמה שפחות,
כי תמיד היה ריח מסריח של טיגון.
קראו לו דב, והוא היה שמן.
אבל זה לא קשור.

לאבא של דב היה איזה עוזר במכולת, שקראו לו נבן, שהיה קצת
מוזר, והיה ממונה בעיקר על פריקת הלחמים מהמשאית שמגיעה מוקדם
בבוקר.
הוא היה ממש מבוגר, לפחות בן שלושים, והוא היה מדבר תמיד
שטויות, וגם היה לו קול מצחיק.
נבן היה מאלה שנטפלים לאנשים ברחוב, אבל לא כי הוא היה איש רע,
סתם כי הוא לא כל כך הבין מה הוא עושה בחיים שלו.
תמיד הוא היה אומר: "מי ינצח?" עושה פרצוף, ונעלם בריצה.

פעם אחת כשחזרתי מהבצפר עברתי ליד הבית של דב. נבן בדיוק הוריד
ארגז של "במבה" מהאוטו הישן, וכשהוא ראה אותי הוא עשה לי שלום
בהתלהבות, ורץ לשאול אותי: "מי ינצח?"

בבית חולים הרופא אמר שיש רק כמה עצמות שבורות, ואת שאר המילים
לא כל כך הבנתי.
הנהג שדרס אותו עמד לידי. קראו לו אסף.

לא רציתי לעמוד ליד אבא של דב כי הוא הסריח מהטיגונים, אז
הלכתי לדבר קצת עם אסף, שסיפר שהוא סטודנט בטכניון להנדסת
משהו.

אחרי כמה ימים כשחזרתי מהבצפר היה מישהו אחר ליד האוטו הישן,
אבל הוא לא הוריד שום דבר, רק אכל קלמנטינה ואפילו לא הסתכל
עלי.
דב סיפר לי שאבא שלו אומר שהחדש "לא דופק עבודה", ושהוא כל
הזמן גונב להם מהלחמניות.

שבוע אח"כ יצאנו כל הכיתה לטיול לגולן, ודב הביא שוב מלא
ממתקים.
אבל זה לא קשור.