אני יושבת לבד בפינה , בקצה הספה , מביטה בחברות שלי צוחקות
ומשתגעות כמו ילדות בנות 5 על הריצפה בלעשות "גלישות" , אני
תוהה על החיים שלי , והאם באמת אני רוצה לשבת פה לבד בקצה
הספה?
החברה הכי טובה שלי לשעבר , לשעבר בגלל שבסוף השנה התנהגתי
אליה כמו כלבה שואלת אותי למה אני מדוכאת ולא צוחקת.
גם אני חושבת על זה ובכך ממשיכה להיות לבד ולהרהר. אני עונה
לאחר 5 דקות שהכל בסדר ואני פשוט רואה משהו בטלוויזיה.
חברה אחת אומרת שברברה סטרייסנד מכוערת והחברה הכי טובה שלה
אומרת שהיא יפה , וכמובן שהשניה מסבירה את עצמה פתאום ואומרת
שברברה סטרייסנד לא מכוערת אלא משהו אחר...הן מעמידות פנים שהן
אוהבות את אותו דבר , שפוטות אחת של השניה , הן יודעות את
זה...אבל להודות בזה הם לא.
החברה הכי טובה שלי לשעבר דואגת לי ואני חושבת לעצמי למה
לעזעזל נתתי לעצמי להיות ככה אליה?
אני לא חושבת שאי פעם הערכתי אותה כמו שצריך , תמיד לקחתי אותה
כמובן מאליו ועכשיו שאני צריכה אותה יותר היא לא נמצאת.
ואני יושבת על הספה , פה לבדי ומהרהרת על החברות שלי , מנתחת
כל אחת מהן שאת עצמי אני לא מבינה.
לכל אחת יש חברה הכי טובה...כל החברות שלי הן צמד...2 חברות
הכי טובות.
צמד אחד משוגע ושפוט של אחד של השני.
הצמד השני הוא חרשני ולמדן.
הצמד השלישי משוחרר אבל עם גבולות.
הצמד הרביעי נורמלי.
ורק אני לבד , יושבת בקצה הספה שקועה במחשבות.
יושבת בקצה הספה לבד.