פעם, כשעוד הייתי אנושי, היינו הולכים לטייל על חוף הים, אני
והיא. תמיד הלכנו בערבים, כשהשמש שוקעת והשמיים צבועים בסגול.
היינו שומעים את הגלים מכים בעדינות על גבי החול, מרגישים את
הרוח הקרירה נושבת בגבינו והיינו מתחבקים.
הייתי מחבק אותה חזק, מושך אותה קרוב אלי, מרגיש את ליבה פועם
מול שלי. הייתי לוחש מילות אהבה לאוזניה ומנשק אותה. היא מעולם
לא נישקה אותי חזרה.
פעם, כשעוד הייתי אנושי, אמרתי לה שאני אוהב אותה. היום בחיים
לא הייתי עושה דבר כזה, אבל אז, מזמן, הכל היה אחרת - הייתה זו
תקופת התמימות שלי. היא הייתה מחייכת אלי, את חיוכה המקסים.
לפעמים הייתה מחבקת אותי ומשיבה בנשיקה. אך לעולם לא אמרה לי
את שלושת המילים בחזרה. מעולם לא. לפעמים הייתי מנסה שנית,
לוחש את המילים אל אוזניה, מחכה ומקווה, אבל היא מעולם לא
החזירה לי תשובה.
פעם, כשעוד הייתי אנושי, חשבתי שיש לנו עתיד, שיש תקווה לאהבה.
אבל גדלתי, למדתי, השתנתי.
פעם, כשעוד הייתי אנושי, האמנתי באהבה. היום אני אדם שונה
לגמרי...