בלילות שהוא לא נמצא, אני ישנה בצד שלו של המיטה. אולי זאת
הדרך שלי להעביר לו 'אני מחכה לך', שאם הוא יחזור במקרה מהצבא,
הוא יראה אותי, וידע. אולי זה בגלל שככה הצד שלו במיטה לא ריק,
וזה מרגיע אותי קצת. כאילו אני לא לבד. כאילו הוא פה.
כאילו שאני באמת יכולה למלא את הנוכחות שלו, שחסרה לי כל-כך,
בקלות כזאת.
אשליות.
בלילות שהוא לא נמצא, השינה שלי אחרת פתאום.
פעם, לפני שנשאנו, הייתי ישנה מכורבלת, מקופלת בתוך עצמי,
חבויה עמוק בתוך השמיכה.
אני זוכרת שבתקופת השירות, הבנות בדירה, או חניכות שלי, תמיד
היו אומרות לי שהן מפחדות שאני אחנק בלילה, או משהו.
קשה לי להסביר למה, אבל השינה שלי פתוחה מאז החתונה. פתאום אני
יכולה לישון על הגב. הידיים פרושות לצדדים. אבל רק כשהוא
נמצא.
מצחיק עד כמה הנוכחות שלו משפיעה עלי. מדהים עד כמה אני מרגישה
בטוחה לידו. אני יודעת ששום רע לא יאונה לי לצידו, בזרועותיו.
זה מעלה לי חיוך לפעמים. כשזה לא קשה מדי. המרחק. הגעגוע.
אני חושבת על זה שעכשו בעצם אני צריכה להיות הכי בטוחה ומוגנת
שאפשר. הוא שומר עלי [ועל כל עם ישראל] בצורה הכי כללית שאפשר.
לא כאן, בקטן, באופן פרטני, עלי, אלא באמת. באמת באמת. שומר
ומגן עלינו. ומחייכת.
מדמיינת.
אני שומעת את הצעדים שלו בחוץ. רואה אותו פותח את הדלת. המדים.
כנראה שמדים תמיד יעשו לי משהו בפנים. חיבוק חזק חזק. נשיקה על
האף. כל כך התגעגעתי. החיוך נפרס על פני. 'לזה הכי התגעגעתי'
הוא לוחש לי באוזן ומעביר אצבע על החיוך שלי. מחייך. החיוך
שלו. המבט בעיניים. זה שמעביר הכל יותר טוב מכל מילה.
'התגעגעתי' אני לוחשת. לא מסוגלת להגיד יותר. יודעת שאין מילים
שיצליחו לבטא את מה שמתחולל לי בפנים. יודעת שאין מילים
שיצליחו להעביר את הכאב הצורב בתחתית הבטן ['כאילו מקמטים לך
את הבטן מבפנים'] ואת הפרפרים, שמופיעים אפילו היום, לא נעלמו
עדיין. אנחנו נשארים מכורבלים אחד בשני שעה ארוכה. משלימים את
כל החסר של השבועות האחרונים. צביטה באף. נשיקה על הלחי.
ובצוואר. חיבוקים חזקים. חזקים חזקים. יד עוברת בתוך השער.
מפרידה שערה, שערה.
ככה אני נרדמת. מכורבלת. מדמיינת. בצד שלו של המיטה.
שאם הוא יחזור במקרה, הוא ידע.
אני מחכה לך.

אור ליום שישי
7.4.06
3:44 לפנות בוקר