[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הדס ניל
/
כשנשברתי

איפה שהוא באמצע שדרות בוגרשוב נשבר בי משהו סופית.
התיישבתי נשענת על גדר אחד הבניינים, מאחורי חבורה של פחי אשפה
ירוקים.
מסביב חושך וחרא של עצים ת"אביבים.
לא היה שום דבר שיזהיר אותי, שום דבר לא הכין אותי לשבירה
טוטאלית כזאת.
אם לתאר את זה במונחים פיזיים, בערך בין הצלע האחרונה לתחילת
הסרעפת, פחות או יותר באזור הלב משהו עשה מן רעש מוזר כזה כמו
"קראק" והדבר הבא שאני יודעת זה שאני כורעת על שתיים הגב שעון
כנגד האבן המחוספסת והיד שלי מונחת לא מונחת על החזה.
הפתעה.
זאת התחושה הראשונה שהיתי מתארת.
העיניים שלי היו פקוחות מאד לרווחה והפה מעט פתוח כשבראש לי
עוברת מחשבה- מה לעזאזל זה היה?.
אתם מבינים, הלם זה אחד האפקטים הכי חזקים שיש, וכשסוף סוף
התחלתי לחוש , התחרטתי שבכלל יצאתי ממנו.
בהירות.
זה הדבר השני שהיתי מתארת.
פתאום אתה רואה כ"כ ברור את כל הדברים שסביבך, ויותר מזה, אתה
מודע פיזית למה שקורה בתוכך, בראש ,בלב, כאילו כל התחושות
מסודרות לפניך בתיקיות ואתה רואה בלי שום וילון, בלי שום חומת
אשליה, עד כמה שאתה מבולגן, לא קריא לאחרים, סיוט.
וגם אם אתה עוצם עיניים, זה לא עוזב, בהירות חדה כמו אזמל של
מנתח גופות ואתה רואה כ"כ טוב שזה מכאיב בטירוף.
כן, כאב ומתוכו טירוף.
זה הדבר השלישי שהיתי מתארת.
משהו שאתה לא יכול להתנער ממנו, ששוטף אותך כמו גל ענק בים
ואתה נסחף לתוכו, ובולע ומשתנק ורק רוצה לנשום אוויר ולהצליח
לצאת מהמערבולת הזאת, אבל אין לך לאן ללכת, זה בתוכך.
ואתה חולם להיות גרב שאפשר להפוך, כי הקרביים שלך שורפים אותך
והדם רותח בך.
בית החזה שלך מרגיש כמו קופסת גפרורים שאמורה להכיל באיזו שהיא
צורה את כל מגדל אייפל, ואיזו יד בלתי נראית לא מתייאשת ודוחפת
עוד ועוד דברים פנימה, לוחצת ודוחסת- הפה הפעור שלך מנסה , בו
זמנית, לנשום ולהסביר שאין לך מקום יותר, שאתה עומד להתפוצץ,
אבל אין מי שיקשיב.
עיוות.
זה הדבר האחרון שהיתי מתארת.
מתחיל מהמחשבה המוזרה שעוברת לך בראש,- איך, לעזאזל, אתה אמור
ללכת ככה ברחוב- , בטוח שכולם יכולים לראות אותך חצוי ומלא
בליטות.
הניסיון לסכור את הפה מלהקיא ולעומת זאת האצבעות העקשניות
שחופרות בגרון שלך ולא משנות כלום.
הלמידה לנשום ממקומות אחרים,אוויר זה לא כזה חיוני, ומציאת
תחליפים לאיברים שכל ספר אנטומיה בסיסי יגיד לך שגוף אנושי לא
יכול להתקיים בלעדיהם, להתרגל לעובדה שאנושי אתה כנראה כבר לא,
אבל לעשות חיקוי מוצלח.
אהבה.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת.
בעצם, עקירה.
זה יותר מדויק.
יכול להיות שעברתם לידי כשנשברתי, יכול להיות שאתם עוברים לידי
עכשיו, אולי העיניים שלנו מצטלבות לרגע.
ריקנות.
זה ודאי מה שהייתם מתארים.
כי איפה שהוא באמצע שדרות בוגרשוב, ממש בלי להכין אותי, אבדתי
בי משהו סופית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתם לב שמאז
שברק העלה את
מחירי
האוטובוסים אין
פיגועים?


עובדות החיים
פוליטיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/01 1:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדס ניל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה