הכל התחיל כשפגשתי את אדוארד. הכל נגמר כשפגשתי את אדוארד.
תמיד הייתי שונה מיסודי. מאז שפגשתי את אדוארד הפכתי אפילו
שונה עוד יותר. מאז שאני זוכרת את עצמי התעניינתי בערפדים.
ריתקו אותי הסיפורים על אותם יצורים שמימיים המוצצים את דמם של
קורבנותיהם. בהתחלה היה לי קשה להסתגל למצב החדש (הפרידה
מהמראות הייתה לי קשה במיוחד), אבל אדוארד עזר לי להתגבר על
הכל. הוא תמיד דיבר על גורל ונהג לומר שהמפגש בינינו לא היה
מקרי, אלא מכוון בידי כוחות נסתרים.
אישית, אף פעם לא האמנתי בגורל. תמיד חשבתי שהכל זה בסך הכל
רצף הסתברותי של מתמטיקה פשוטה. אבל הוא האמין, ושיגע לי את
השכל עם זה. תמיד דיבר על זה שיש משהו מעבר לאהבה שלנו, משהו
שנועד להיות, והוא רק אמצעי להשגת המשהו הזה.
מהמשפחה הקודמת שלי שכחתי לחלוטין. את הצמיד הורוד של אחותי
זרקתי לפח, תוהה איך הוא הגיע אלי בכלל. אדוארד היה המשפחה שלי
וכך זכרתי שזה היה מאז ומתמיד. עשינו כל כך הרבה דברים ביחד,
שחיים בלעדיו פשוט נראו לי כדבר לא טבעי.
אדוארד נהג לעשות איתי הרבה דברים.
אדוארד מת.

את אדוארד הכרתי בדיוק ביום הולדתי ה-15, ואיבדתי אותו בדיוק
ביום הולדתי ה-18.
הוא נכנס לחיי בפגישה החפוזה שלנו בצ'אט של נענע. התערפדתי
בעזרתו האדיבה, וברחתי איתו לחיים משותפים בטירה שלו שבצד
המסתורי יותר של חיפה כשהייתי בת 16 (הוא היה בן 18). מאוד
אהבתי את הטירה שלו. היא הייתה בדיוק כל מה שאי פעם חלמתי
עליו. הוא ירש את הטירה מהוריו כשאלה נרצחו בידי צייד ערפדים
בהיותו בן 15. שתי החתולות שהיו לו היו, מסתבר, נורא נורא
אטרקטיביות בעיני שאר החתולים, ובמהרה הטירה התמלאה בגורי
חתולים. שנינו השתגענו על חתולים, ומידי פעם היינו נהפכים
לחתולים בשביל להשתובב איתם.
נוסף לכך חיינו חיים מטורפים כמו שרק בני עשרה יכולים לחיות.
בין השאר הוא לימד אותי לעוף, ואיך לשרוד בלי אף מנת דם במשך
שבוע (ערפד למעשה לא יכול למות ברעב, אך כשלא יודעים איך
להחזיק מעמד בלי מזון עלולים להגיע למצב של שיגעון. שמעתי
סיפורים על ערפדים שלא פעם ולא פעמיים איבדו את שפיותם והתאבדו
בגלל מחסור בדם).
אין ספק שחיי עם אדוארד היו חוויה מתמשכת. היינו יוצאים ביחד
ללילות ציד מטורפים, ויורדים כל אחד על חמישה אנשים לפחות. כל
כך אהבנו אחת את השני, שקצת לפני יום הולדתי ה-18 כבר היינו
מאורסים. ביום הולדתי ה-18 טיילנו בחופי תל-אביב בשעת ערב
מוקדמת, שיכורים מריח הגלים והחול. הים שצף וקצף.
מה שקרה היה כל כך פתאומי ולא צפוי. אני זוכרת בדיוק כל פרט
ופרט מהרגע הזה. טיפות קלות של נובמבר החלו לרדת, והזכירו לי
את אותו היום שבו נפגשתי לראשונה עם אדוארד. דיברנו על כל מיני
שטויות ובדיוק כשסיפרתי לו על רזי המקצוע המסובך של קריאת
העתיד בקופסאות שימורים של טונה, זה קרה. אדוארד דחף אותי על
החול ולפני שהבנתי מה מתרחש שמעתי צווחה שנבלעה בהינף מספר
שניות. הסתובבתי באימה וראיתי את אדוארד מוצץ את טיפות דמה
האחרונות של ציידת ערפדים אלמונית. חייכתי אליו בגאווה וגם הוא
חייך אך חיוכו היה קלוש ואומלל. הציידת הספיקה לנעוץ יתד עץ
היישר לתוך לבו, ובעודו מוצץ את דמה הוא נאבק על חייו. לשווא
ניסיתי להוציא את היתד מלבו. בעודו נאבק לנשום הוא לחש לי שהוא
אוהב אותי ושלמרות אהבתי אליו אני חייבת להמשיך בחיי - הכל
עיניין של גורל. בידיים קרות אחזתי בחזהו והחזרתי אותו לטירה.
אחרי ששיכנתי אותו בארונו ונשקתי לשפתיו הכחולות בפעם האחרונה,
עליתי ממעמקי המרתף לסלון. בעודי עולה במדרגות לא יכולתי לכבוש
יותר את יצרי ובכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. אדוארד הערפד, אדי
שלי, שלמענו עזבתי את כל מה שהיה טוב ומוכר, איננו עוד. גורל
שמורל אני רוצה את אדוארד, והוא חדל מלהתקיים באופן הכי סופני
שיכל להיות.  המחשבה הזו רדפה אותי ימים ולילות ללא מנוח. מדי
בוקר, לפני שהלכתי לישון, הייתי פותחת את ארונו רק כדי לא
לשכוח את זיו פניו הרכות, שהמוות כה הלם להן.

זיהיתי את השחקן ששיחק את סנייפ בסרט ישן שהיה בטלוויזיה.
החלפתי ערוצים בלי לשים לב. הרגשתי כיצד אט אט האבל, הבדידות
והשעמום מובילים אותי לשיגעון. עברו שלושה חודשים מאז מותו של
אדוארד. שלושה חודשים שנראו בעיניי כמו נצח. כיביתי את
הטלוויזיה ולקחתי נשימה עמוקה. בפינת החדר עכביש מכוער עסק
בבניית קור רעוע. החלטתי לצאת לטייל בערים אחרות כפי שאני
ואדוארד נהגנו לעשות אחרי כל חודשי ההסתגרות הללו. הייתי רחוקה
מלהיראות במיטבי. שערות פרועות, סוודר גדול מגושם ומכנסי ג'ינס
בלויים היו כרטיס הביקור שלי לאותו יום. התעופפתי לאיטי בשמים
הקודרים עד שהגעתי לאילת. הסתובבתי קצת בטיילת ההומה אדם,
נותנת לרוח לבדר את שערותיי הפרועות גם ככה. קניתי כמה שטויות
בטיילת כשלפתע ריח מתקתק כבש את אפי. הרגשתי כיצד אני נהיית
רעבה מרגע לרגע. AB. הדם הכי נדיר והכי טעים. כמו מסוממת עקבתי
אחרי הריח עד שראיתי אותו. הוא נישא לגובה מטר שמונים בערך
והיה לו שער ארוך, חלק ובלונדיני. הוא ישב על ספסל, מוקף
בכוסיות שחצניות. בחיי שהן ממש התרפקו עליו, זה היה קצת מחליד
לצפות בזה. מה שהיה מיוחד בו זו אולי העובדה שהוא לא נראה נהנה
כל כך מההתרפקויות שלהן. למען האמת הוא נראה לי די כלוא בים
הבלונד והציצי הזה. השתעשעתי במחשבה שאולי הוא הומו והן לא
יודעות את זה. הרגשתי כל כך גוצה ומכוערת ליד הבנות הללו
שהחלטתי לוותר הפעם על ה-AB מינוס הזה. פתאום הוא קלט אותי
מסתכלת עליהם. היו לו עיניים ירוקות מהפנטות. נבהלתי והתחלתי
לרוץ. מאחוריי שמעתי צעדי ריצה נוספים וצעקות עמומות. כעבור
כמה דקות התיישבתי על ספסל וחשבתי. אלה היה צעדי הריצה של
הבלונדיני ההוא והצעקות של הפוסטמות שלו שתהו מה יש לו לרוץ
פתאום. את הבלונדיני איבדתי איפשהו בדרך. תחושות חרטה מילאו את
לבי ואת בטני כשהרעב חזר להציק לי. תרתי אחר טרף קל בסביבה
כשקול מאחוריי הבהיל אותי.
"בו."
הסתובבתי וראיתי את אותו.
"אמממ... היי", אמרתי נבוכה.
"היי", אמר ההומו בפוטנציה שלי עם חצי חיוך על פניו, "את מכירה
אותי מאיפשהו?"
"לא נראה לי. למה?"
"לא יודע. קלטתי אותך מקודם מסתכלת עליי במבט מוזר כזה ואז
פתאום התחלת לרוץ אז חשבתי שאולי עשיתי לך משהו. עשיתי לך
משהו?" המחשבה על כך שנורא יתאים לו להיות הומו כבר השתלטה על
מוחי. כלומר, הוא יפה ונראה סובל במחיצת בנות - מה עוד צריך
בשביל שבנאדם יהיה הומו?
"מה? אהה... לא... לא עשית לי כלום."
"אז למה רצת ככה פתאום?"
"לא יודעת. למה אתה רצת אחריי?"
"לא יודע."
שתיקה.
"דרך אגב, קוראים לי טומי."
"היי טומי. אני שיר."
"היי, שיר."
"בן כמה אתה?"
"21, ואת?"
"18. היה לי יום הולדת לפני שלושה חודשים", אמרתי בעצב.
"וואלה? גם לי! מתי נולדת?"
"גם לך? אממממ... נולדתי ב-7."
"אה... אני נולדתי בראשון."
"נחמד."
שתיקה. הוא התיישב לידי. בינתיים, אחרי שכבר החלטתי שאין ספק
שהוא הומו, התחלתי קצת להצטער על זה. בסה"כ הוא נראה לי בן אדם
די נחמד ולא מזיק, כך שחבל שהוא יהיה מבוזבז על המין הטיפש.
"את עצובה?"
"כן."
"מה קרה?"
"סיפור ארוך."
"אוקיי"
שתיקה.
"אם אני אזמין אותך לשוקו חם זה ישפר טיפה את המצב?"
גיחכתי.
"אני לא שותה שוקו."
"את לא שותה שוקו?!" הוא הביט בי משתאה. "אז אולי תה?"
"גם זה לא", גיחוך נוסף.
"אממ... אז אולי קפה? קולה? חלב? מים? את הרי חייבת לשתות
משהו."
הפעם כבר חייכתי ממש. ראיתי שהוא הבחין במשהו מוזר בחיוך שלי.
"אם אתה נורא רוצה לשפר לי את מצב הרוח אתה יכול להזמין אותי
לכוס דם." אמרתי במבט שובבי.
"דם?"
"כן, דם."
הוא נראה מבולבל מעט. אחר כך הוציא אולר מכיס מכנסיו.
"כוס דם תשפר את מצב רוחך באופן ודאי?"
"מה אתה הולך לעשות עם האולר הזה?" נבהלתי. "אם תשיגי כוס אני
אמלא לך אותה בדם שלי. רצית דם, לא?" הוא הסתכל עליי במבט
שובבי.
"אוקיי, נראה אם באמת תעשה את זה." לא חשבתי שהוא באמת יעשה את
זה. מצד שני.... הייתי רעבה. מאוד רעבה.
"אבל אם אני עושה את זה את חייבת לשתות את זה."
"סבבה", חייכתי ולקחתי כוס מסניף המקדונלד הקרוב. הוא לקח את
האולר וחתך לעצמו חתך ארוך באצבע. התחלתי לצחוק בטירוף בעודו
ממלא את הכוס בדם.
"למה את צוחקת?" היו לו פנים חצי נעלבות.
"הייתי בטוחה שתעשה לעצמך חתך ביד או משהו."
"ביד? אני לא רוצה להתאבד, רק רציתי למלא לך כוס. אני מתכוון
להשאיר את שאר הדם שלי בגוף שלי." הוא גם חייך.
הוא מילא לי חצי כוס, מצץ לעצמו את האצבע ושלף מכיס אחר שני
פלסטרים. זה בכלל שעשע אותי.
"אתה נראה ממש מצויד לכל העניין."
"למה את מתכוונת?"
"טוב, יש לך אולר ופלסטרים. זה נראה כאילו כל הזמן מבקשים ממך
שתמלא כוסות בדם שלך אז אתה כבר מיומן בזה", צחקקתי. גם הוא
גיחך לעצמו.
"נו? אמרת שזה ישפר את מצב רוחך אז את מוזמנת לשתות את זה",
הוא אמר במבט מתגרה. לקחתי את הכוס וגמעתי אותה עד תום. בחיי
שהיה לו דם טעים. הוא הביט בי במבט משועשע כשליקקתי את שפתיי.
"את באמת עוף מוזר, את יודעת את זה?"
"כן."
"את בטח מאיזה כת או משהו לא? סוגדת לשטן אולי?"
"חחח... ממש לא. למען האמת אני די נורמלית, עשיתי בגרות מלאה
והכל."
"מתי את מתגייסת?"
"אני לא מתגייסת. אני ממשיכה לתואר ראשון."
"אה, עתודה. כמוני."
"לא ממש אבל בערך."
"אוקיי..."
שתיקה.
"אז מה, אתה גר פה?"
"כן. ואת?"
"אני גרה בחיפה."
"חיפה?! פיייי... אז מה את עושה פה בכלל?"
"חחח... מה יש? אסור לי לטייל פה?"
"אמממ... מותר, אבל מה הטעם לבוא לאילת כשקר כל כך?"
"התחשק לי."
הוא חייך.
"ואם יתחשק לי לבוא מתישהו לחיפה?"
"אתה מוזמן לבוא."
חיוך.
"אני חייב לזוז. הייתי עם כמה בנות ואני צריך להחזיר אותן
הביתה."
"אז לך."
"אבל..."
שתיקה.
"תראה, אני לא כוסית, לא זורמת וממש לא נחמדה אז תשכח מזה."
"מה? ממש לא התכוונתי להציע דבר כזה." ידעתי שהוא הומו!
"אז מה התכוונת להציע?"
"אממ... אם את רוצה שנחליף מספרי פלאפונים וניפגש אולי מחר או
משהו כזה אז..."
"תרשום."
אחרי שהחלפנו מספרים הוא הלך ואני נשארתי מהורהרת על הספסל.
מאז אותו יום נפגשנו על בסיס כמעט יומי. בהתחלה הוא ניסה לברר
באיזה מלון אני שוהה, וכשהבין שאני לא שוהה בשום מקום הוא שאל
איך זה שאני תמיד נפגשת איתו באילת. אמרתי לו שבבוא היום הוא
יגלה. אחרי חודש כבר הרגשתי נוח לספר לו על אדוארד. אמרתי לו
שהוא נהרג בפיגוע בתל-אביב.
טומי מאוד תמך בי ועזר לי להתמודד עם מותו של אדוארד. יום אחד
עזרתי אומץ ושאלתי אותו אם הוא הומו.
"מה?!"
"תענה לי!" עניתי מחוייכת. הוא צחקק לעצמו מספר רגעים וענה לי
בצורה הכי הומואית שיש -
"לא".
פעם אחת, כנראה שעמם לו נורא על הבוקר או משהו כזה אבל הוא בא
לבקר אותי בחיפה. זה היה מאוד משעשע ולא צפוי. הוצאתי בגדים
מהמייבש כשהפלאפון שלי צלצל.
"היי שיר, מה נשמע?"
"אממ... בסדר... מה איתך?" אחד מהחתולים החליט שזה בדיוק הזמן
לתנומה קלה וקפץ הישר אל סלסלת הבגדים הנקיים.
"אצלי אחלה."
"למה אתה נשמע כל כך מאושר?"
"אני פה."
"איפה פה?"
"פה, פה, בחיפה." אחד מהגורים הסתקרן לדעת לאן נעלם החתול ההוא
ובא לבדוק מה העיניינים.
"מה?! חחח... למה אתה בחיפה?"
"התחשק לי."
חייכתי.
"נו?" הוא שאל.
"נו מה?"
"מה הכתובת?"
"כתובת?"
"את איתי?"
"מה? בטח שאני איתך. למה?"
"שאלתי מה הכתובת שלך" סלסלת הבגדים הייתה מונחת על מכונת
הכביסה, והגור החליט שהוא כנראה סופר מיצי וניסה לקפוץ אליה.
זה היה כל כך משעשע.
"שיר?"
"מה? אה... כן, שניה..."
"או...קי" לקחתי את הגור ושמתי אותו בסלסלה (הרי את הבגדים אני
במילא יאלץ לכבס שוב אז מה אכפת לי שגם הגור יהנה?).
"טוב. אני אגיד לך ת'כתובת אבל אני בספק אם תצליח למצוא
אותה."
"סבבה."
נתתי לו את הכתובת וניתקתי. המשכתי להוציא את הבגדים מהמייבש
לסלסלה אחרת. הגור הביט מעוניין.
אחרי 10 דקות הפלאפון צלצל שוב.
"את עובדת עליי או משהו?"
"למה?"
"כי שאלתי פה בערך 13 אנשים ואף אחד לא שמע מעולם על הכתובת
שנתת לי."
גיחכתי קצת והתחלתי לתת לו הנחיות בפלאפון איך להגיע אליי.
כעבור חצי שעה הוא כבר היה אצלי. הפעמון צלצל. פתחתי לו את
הדלת, משחררת גל של חתולים החוצה.
הפעם נראיתי דווקא די בסדר.
"וואו", הייתה תגובתו הראשונית. ראיתי איך הגודל של הטירה
סנוור אותו נוסף לחמשת החתולים שקידמו את פניו לפני.
"היי גם לך", חייכתי.
"לא פלא שאף אחד לא ידע להגיד לי איפה זה הרחוב שלך... טוב שזה
לא מבוך..." הוא המשיך להשתהות.
"אתה מוזמן להיכנס", אמרתי לו מתחמקת מקרני השמש הדלות שהעזו
להיכנס לטירה. הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת.
"ממש מאורת עטלפים פה", הוא גיחך, "מאורת העטלפים של אשת
החתול", הוא ממש נהנה מעצמו.
"למה כל הווילונות סגורים?"
"כי ככה אני אוהבת את זה", אמרתי במסתוריות. הראיתי לו את
הטירה מבפנים, והוא, כמו ילד קטן, התלהב מכל דבר ושאל שאלות.
חתול אחד התרפק על רגלו והוא הביט בו עם חיוך מטומטם.
"אז מה... מה מתחשק לך לעשות עכשיו?"
"לא יודעת. יש הצעות?"
"אמממ... לא יודע. את זאת שגרה בחיפה, נכון?"
"כן... אבל אילת הרבה יותר תוססת מחיפה למקרה שלא שמת לב."
"אוקיי. אז בואי לאילת."
"מה?"
"ששמעת."
"עכשיו?"
"למה לא?"
"למה כן?"
"כי אני רוצה לראות איך את תמיד מצליחה להגיע לאילת להיפגש
איתי!"
"תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת."
"אני רוצה."
"לא, אתה לא."
"כן, אני כן."
"לא, אתה לא."
"אוף... טוב, ניצחת..."
חיוך.
"את יודעת, בכל פעם שאני מסתכל עלייך מחייכת אני מרגיש משהו
מוזר. את מכירה ת'חיוך של המונה ליזה, שכל מי שמסתכל רואה משהו
אחר? אז גם החיוך שלך הוא כזה. כלומר, הוא שונה משאר החיוכים
שראיתי."
"במה הוא שונה בדיוק?"
"זה הקטע, שלא משנה כמה אני מסתכל אני לא מצליח להבין מה כל כך
שונה בחיוך שלך."
"רוצה שאני אגיד לך מה שונה בחיוך שלי?"
"כן."
"חחח... אתה לא רוצה לדעת."
"עוד פעם אני לא רוצה לדעת? למה יש כל כך הרבה דברים שקשורים
בך שאני לא רוצה לדעת? למה את מחליטה בשבילי שאני לא רוצה
לדעת? אולי אני כן רוצה?"
"אם אני אגיד לך את כל מה שאתה לא רוצה לדעת אתה תברח מפה
בבהלה ואני לא אראה אותך יותר בחיים."
"זה כבר קרה לך?"
"אממ... לא, אבל אני יודעת שזה יקרה."
"תנסי אותי."
"אתה בטוח?"
"בטוח."
"אוקיי. אבל אם אנחנו כבר מדברים אז כדאי שתדע שזה גם קשור
לאדוארד."
"אוקיי..."
"אני מציעה שתשב". הוא התיישב על הספה שבסלון עם חצי חיוך.
"אני חושבת שכדאי שאני אספר לך קודם כל על אדוארד כי בעצם ממנו
הכל התחיל. אז דבר ראשון, אדוארד לא מת בתאונת דרכים. אדוארד
נרצח..."
סיפרתי לו הכל. מדי פעם הצצתי לראות אם הוא מבוהל או לא מאמין,
אבל הוא פשוט ישב שם על הספה והקשיב לכל מילה שאמרתי.
"לכן אגב החיוך שלי נראה לך כל כך מוזר - אם תסתכל טוב תראה את
הניבים שלי ארוכים יותר", אמרתי לבסוף וחייכתי חיוך קלוש.
"וואו", הוא אמר. לרגע התחלתי לתהות בדלות אוצר המילים שלו.
"זה באמת נכון כל מה שסיפרת לי?"
"יאפ."
"אז את ערפד?"
"יאפ."
"והסיבה היחידה שבעצם הסתכלת עליי אז באילת הייתה בגלל
שאני..."
"AB מינוס. כן."
"וואו", הוא הרהר לאיטו.
"אז בעצם" - הוא המשיך - "אדוארד מעולם לא נקבר?"
"לא. למעשה הוא פה בטירה, במרתף."
"ברצינות?" הוא אמר ספק נדהם ספק מבוהל.
"כן. אתה רוצה לראות אותו?"
"אבל הוא מת, כן? הוא לא יכול פתאום לקפוץ עליי או משהו ולמצוץ
לי את הדם, כן?"
"חחח... כן", חייכתי. הובלתי אותו למרתף.
"אני מזהירה אותך, זה קשה לצפייה. אתה בטוח שאתה רוצה לראות
אותו? היתד עדיין נעוצה בו."
"כן". פתחתי את הארון. אדוארד שכב שם בשלווה, ולולא היתד
שהייתה תקועה בלבו היה אפשר לחשוב שהוא פשוט ישן.
"כמה זמן הוא כבר ככה?"
"בערך ארבעה חודשים."
"הוא לא נראה ככה."
"אני יודעת."
שתיקה.
"אז בעצם לפי מה שאת אומרת לי את יכולה בכל רגע פשוט להסתער
עליי ולהרוג אותי?"
"בתיאוריה כן."
"ובמעשי?"
"לא."
"למה לא?"
"כי אתה נחמד מדי וחבל להרוג אנשים כמוך."
הוא חייך.
"אז בעצם בגלל זה נפגשת איתי רק בלילה?"
"כן."
"אבל כשאני חושב על זה עדיין לא פתרת לי את התעלומה של איך
הגעת לשם לעזאזל. כלומר, אוקיי, את ערפד. אז?"
"חחח... מה זאת אומרת אז? אז אני יכולה לעוף."
"ברצינות?"
"כן."
"תוכיחי", הוא אמר מתגרה והזכיר לי את עצמו כש"הכריח" אותי
לשתות את כוס הדם שלו. אז הוכחתי לו.
"מגניב", הוא אמר משתאה.
"אז בעצם אם אני ארצה לעשות איתך משהו זה תמיד יהיה בלילה?"
"כן."
"אוקיי. אז אולי אני אסע הביתה ובערב תפגשי אותי במקום הרגיל,
סבבה?"
"חח... אוקיי."
"נעשה חיים", הוא חייך. חייכתי גם אני כשפתאום הרגשתי את שפתיו
נצמדות לשפתיי. התרחקתי.
"למה עשית את זה?"
"לא יודע. מצטער", הוא אמר וברח החוצה.

"טומי, יש לך טלפון", צעקה אימא שלו.
"מי זה?"
"זאת נטלי."
"עניתי."
היא סגרה את הטלפון. אכן בנה היה טיפוס מבוקש ביותר בקרב
הבנות.
"הלו נטלי."
"הלו טומי. מה נשמע?"
"בסדר. איך אצלך?"
"אצלי אחלה. תגיד, איפה היית היום בבוקר? התקשרתי ולא היית
בבית."
"הייתי בחיפה."
"חיפה?!"
"כן."
"מה היה לך לעשות בחיפה?!"
"נפגשתי עם ידידה."
"איזה ידידה?"
"זוכרת את ההיא שאז כשיצאנו עם מיכל וקרן רצתי אחריה?"
"זאת שרדפת אחריה כמו מטומטם?"
"כן."
"מה איתה?"
"אממ... סתם תפסתי אותה בסוף ודיברנו ומאז נפגשנו כמה פעמים."
"נפגשתם? לא אמרת שהיא גרה בחיפה?"
"כן."
"אז איפה נפגשתם בדיוק?"
"פה."
"באילת?"
"כן."
"למה?"
"לא יודע... סתם."
"אז נסעת אליה היום?"
"כן"
"למה?"
"מה? מה זאת אומרת למה?"
"כי נסעת מאילת עד לחיפה כאילו דה?! טוב שלא המשכת לגליל!"
טומי גיחך.
"אמרתי לך, נסעתי לפגוש אותה."
"טוב, שיהיה... אני לא מבינה מה יש לך לחפש עם טיפוס מוזר כמוה
אבל אם זה מה שעושה לך טוב..." היא אמרה בטון נעלב.
"אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, אני פשוט לא מבינה מה יש לך לעשות עם סהרורית כזאת. אני
מכירה אותך, אתה טיפוס שקט ולא מזיק כזה, וזה ממש לא מתאים לך
לחרוש את כל הארץ רק בגלל פריקית שעשתה לך עיניים."
"חחח... היא לא פריקית והיא לא עשתה לי עיניים!"
"כן... ממש לא..."
"בכל אופן, רצית משהו ספציפי או שסתם התקשרת מטוב לב?"
"סתם התקשרתי מטוב לב."
"אה... אחלה."
שתיקה.
"אתה רוצה לקפוץ אליי מאוחר יותר?"
"אני לא יכול."
"למה?"
"אני נפגש איתה."
"עם מי? עם הפריקית? לא אמרת שפגשת אותה בחיפה היום?"
"כן."
"אז אתה נוסע לשם עוד פעם?"
"לא... היא באה לפה."
"או...קי... חחח... ממש תלותית בך, הא? לא יכולה דקה בלעדיך...
אני מציעה לך להיזהר מבנות כאלה... בסוף היא עוד תדרדר אותך
לסמים, אתה יודע..."
"מה?! מה קשור סמים פתאום?!"
"מה זאת אומרת מה קשור? שיואו, טומי, אתה כזה תמים! ברור שזה
מתחיל בדיבורים, אחר כך חולקים סיגריה ובסוף אתה מוצא את עצמך
עם חצי תחת בחוץ מתהלך ברחובות ומספק שירותי מין לגברים בשביל
לממן את הסמים שלה!"
מהצד השני של הקו נשמעה התפרצות צחוק היסטרית.
"יואו... אני לא חושב שצחקתי ככה כבר הרבה זמן."
"תצחק תצחק, אבל שלא תצפה שנבקר אותך במוסד גמילה!"
"חחח... היא לא לוקחת סמים! אם כבר אז אפשר לומר שהיא מכורה
למשהו אחר."
"למה?"
"אממ... חח... לא חשוב, את בטח תעשי מזה סצנה אחת גדולה..."
"נוווווו דבר!!!"
"סתם נו... עזבי, משהו פרטי ביני לבינה."
"טומי, אני לא רגילה שאתה מנפנף אותי ככה."
"אני לא מנפנף אותך."
"אתה לא?"
"אני לא."
"בטוח?"
"בטוח."
"אחלה. אז קבענו. רק תגיד לי איפה ומתי."
"מה? מה קבענו?"
"אמרת שאתה לא מנפנף אותי, נכון?"
"נכון."
"אז אני באה."
"לאן?"
"לפגישה שלך."
"פגישה?"
"לא אמרת שאתה נפגש עם הפריקית?"
"אאממ... תראי, אני לא בטוח שהיא תאהב את זה..."
"ממש... ברור שהיא לא תאהב את זה כי ככה יהיה לה קשה יותר
לדרדר אותך! אני אאיים עליה בנוכחות שלי."
"חחח... טוב, אם זה מה שאת רוצה..."
בלה בלה בלה ניתוק.
טומי פלט אנחה, ספק אם מרווחה שסיים את השיחה סוף סוף, ספק
מכאב שייאלץ לשמוע את דיבורה המעצבן ואת צחקוקה הצורם המזויף
של נטלי גם בערב.
הוא התקלח, צחצח שיניים, לבש את חולצת הפולו שחברו הטוב ביותר
קנה לו (זאת שהבליטה קצת את השרירים) וסיים לאסוף את שערו
בצורה שנראתה לו הכי מתאימה לאירוע, בדיוק בשביל לשמוע את
פעמון הדלת מצלצל. חצי דקה מאוחר יותר הוא כבר קיבל חמש נשיקות
מצלצלות על הלחי מנטלי, ותירץ את בריחתו המהירה לחדר בשימת
דאודורנט.
עשר דקות לאחר מכן הוא קיבל עוד שלוש נשיקות מצלצלות ורטובות
מאמו, ולא יצא מהדלת עד שנטלי הבטיחה לאימא שלו שהוא יחזור
בריא ושלם הביתה באחריותה. הוא שנא את ההלצות הטיפשיות האלה של
אמא שלו ושל נטלי. כשהגיעו למקום המפגש הרגיל הם התיישבו
ודיברו על כל מיני דברים. טומי כבר כמעט שכח שהוא אמור להפגש
עם שיר עד שנטלי שאלה -
"נו? אז איפה הפרינססה שלך?"
"מה? אה... אני לא יודע... היא צריכה להגיע."
"אתה יודע מה, זה נורא נחמד ששמת את כל הבשמים והתלבשת כל כך
יפה בשבילי אבל אני חושבת שהפעם אולי היה עדיף שלא תשקיע כל
כך."
"למה לא להשקיע?"
"כי... בכל זאת... זה לא שאתה יוצא עם החבר'ה הרגילים שאתה
צריך להתחתך... כלומר... אנחנו פה הרי סתם בשביל לדבר, נכון?"
"חחח... אם אנחנו פה סתם בשביל לדבר אז למה באת עם מחשוף עמוק
כל כך, התאפרת כאילו אין מחר ואני גם די בטוח שלא אכלת מאז
השיחה שלנו?"
"אתה רומז שאולי אני מקנאה בכונפה הקטנה הזאת שלך מחיפה?"
"אני לא רומז כלום. אין לך במה לקנא", הוא אמר בטון לא משכנע
במיוחד. אחרי עוד כחמש דקות של הקנטות היא הגיעה.

הרגשתי מרחוק שמשהו לא בסדר. ה-AB הטהור והמוכר התערבב לי עם
ריח שמעולם לא אהבתי. B שלילי. הוא ישב עם אחת
הפרחות/פקאצות/וואטאבר שהיו איתו בפעם הראשונה שפגשתי אותו.
התקרבתי מהוססת.
"היי?"
הוא קם והביא לי חיבוק דוב כזה. זה כבר גרם לי להרגיש יותר
טוב.
"אמממ... שיר תכירי, זאת נטלי", הוא אמר בטון חצי מתנצל.
"נטלי, זאת שיר שסיפרתי לך עליה."
"וואלה... לא אמרת לי שקוראים לה שיר."
"זה משנה משהו?"
"לא..."
גם כן הפרצופה הזאת. מה היא נתקעה לי באמצע פתאום?
"אממ... טומי? לא זכור לי שדיברנו בטלפון על אורגיה רבת
משתתפים."
הוא קלט וחייך את חיוכו הקלוש המתנצל. הפוסטמה שלו כמובן לא
הבינה על מה דיברתי.
"אורגיה?! טומי, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?!"
"חחחח... לא, עזבי..." הוא שועשע.
"אני אדבר איתך אחר כך בקשר לזה, טוב שיר?"
"אוקיי..."
"את יודעת משהו? בעקבות השיחה שהייתה לנו בבוקר התחלתי לחשוב
על כל מיני דברים וגיליתי דבר מצחיק."
"מה?"
"שסוג הדם שלי די תואם את הגישה שלי לחיים."
"כלומר?"
"Hey, be positive."
צחקקתי. הנטלי הזאת התלהבה.
"וואלה! רגע, אז מה אני?"
"Be negative", טומי השתעשע.
"Oh, negative", אמרתי.
"כן, כן, מה יש? אז אני נגטיב, אז מה?" היא התפרצה עליי.
"לא, לא, התכוונתי שאני O שלילי. לפחות הייתי", טומי גיחך אך
נוכח הפרצוף הזועף של נטלי השתתק מיד.
"אז מה, לאן אתן רוצות ללכת?" הוא שאל.
"סרט אימה", אמרתי.
"לא!!! נראה לך? אמאל'ה! אני לא הולכת לשום סרטי אימה!"
"חחח... אז אולי נלך לשחות?" טומי קלט את הראש שלי.
"וואלה... אתה מוזמן ללכת לשחות... אני לא נכנסת"
"ואם את תהיי בסכנת חיים ותהיי חייבת להכנס?" שאלתי. היא כבר
באמת עצבנה אותי ולא הייתי רחוקה מלממש את מה שהרגע שאלתי
אותה.
"אם היא תהיה בסכנת חיים אני אבוא להציל אותה", טומי אמר במבט
אצילי.
"כן... ממש... בלי להעליב, טומי, עדיף לי כבר להציל את עצמי."
היא אמרה. הוא היה בהלם. אני חייכתי בהפתעה.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל נעלב.
"זאת אומרת שאתה שחיף שבקושי יודע לעשות גלגול, אז מה גורם לך
לחשוב שאתה תוכל להציל אותי בכלל ממשהו?"
אני לא יודעת מה עבר על נטלי אבל נהניתי מכל רגע.
"נטלי, הכל בסדר? את כועסת עליי או משהו?" הוא המשיך.
"לא, מה פתאום, אני בכלל לא כועסת עליך. אני פשוט אומרת לך את
האמת בפרצוף וצר לי שזה חדש לך שאנחנו לא סומכות עליך בקטע
הזה."
"אנחנו?"
"אני והבנות."
"גם הן חושבות ככה?"
"ברור. למה לדעתך אנחנו בקושי יוצאות רק איתך אלא תמיד עם עוד
מישהו?"
"כדי שיהיה מעניין?"
"לא."
פתאום קלטתי משהו. זאת אני. איכשהו הצלחתי לגרום לנטלי לעשות
בדיוק כל מה שאני רוצה שהיא תעשה - תסתכסך עם טומי.
"אני סומכת על טומי", יצאתי להגנתו מפני המתקפה שלי עצמי.
"אני לא."
"נטלי, אם את לא סומכת עליי את לא חייבת להסתובב איתי", הוא
סוף סוף אמר את מה שכל כך רציתי לשמוע.
"טוב. אתה צודק. אני חוזרת הביתה", היא אמרה והתחילה ללכת.
התוכנית פעלה יותר טוב ממה שציפיתי.
"נטלי, חכי! אני אסיע אותך."
"לא צריכה טובות ממך", היא המשיכה ללכת.
"עזוב אותה, תן לה ללכת. היא בטח סתם הייתה עצבנית והוציאה את
זה עליך."
"אולי..." הוא הרהר. יכולתי להרגיש שגם לו רווח שהיא הלכה,
אפילו שהוא לא היה מוכן להודות בזה.
"רוצה ללכת למועדון?"
"לא ממש... אני לא טיפוס של ריקודים."
"אממ... אז לאן את רוצה ללכת? חחח... אני רוצה לנצל את העובדה
שאת ערפד ולעשות דברים לא שגרתיים", הוא שוב חייך את חיוכו
השובבי.
"מה אתה אומר על באנג'י?"
"באנג'י? אממממ... זה לא קצת מסוכן מדי? מה אם החוט ייקרע?"
"צודק... אז צניחה חופשית."
"את רצינית?"
"למה לא?"
"אמממ... מאיפה נשיג עכשיו מצנח?"
"בלי מצנח."
"אבל צריך איזה מטוס או משהו שממנו נצנח."
"לא... אפשר פשוט למצוא איזה צוק ולקפוץ ממנו."
"אוקיי... אז את רוצה שאני אבוא איתך לקפוץ מצוק בלי מצנח. את
רוצה להרוג אותי במקרה?"
"חחח... למה להרוג?"
"כי בפעם האחרונה שבדקתי אני לא יודע לעוף."
"אבל אני כן", חייכתי וחיכיתי. לקח לו קצת זמן אבל בסוף גם הוא
חייך.
"יאללה."

"טומי, טלפון."
"עניתי."
"הלו?"
"טומי?"
"נטלי?"
"כן."
"מה נשמע? איך את מרגישה?"
"אמממ בסדר... יואו... תשמע, אני מה זה מצטערת על איך שדיברתי
איתך אתמול... כלומר..."
"זה בסדר."
"לא, זה לא בסדר! אני ממש לא הייתי צריכה להגיד לך ת'דברים
האלה! אני ממש לא חושבת ככה!"
"נטלי, זה בסדר."
"כן, ממש... ובטח השיר הזאת שלך לא הפסיקה לדבר על כמה שאני
גועלית."
"דווקא ממש לא. היא אמרה שבטח את לא מרגישה טוב או שאת עצבנית
ופשוט הוצאת את זה עליי."
"גם כן הנסיכה תרזה הזאת."
"מאמא."
"אותו דבר."
"בקיצור, אני שמח שאת מרגישה יותר טוב."
"חח... תודה, חמוד. מה עשיתם בסוף?"
"אממ... סתם... את יודעת..."
"ישבתם ודיברתם?"
טומי נזכר בכל מאורעות אותו לילה שכללו קפיצה מהר האוורסט,
כמעט התנגשות במטוס וצפייה בשיר הופכת את עצמה לחתול שחור
יפיפה.
"כן... ישבנו ודיברנו..."
"על מה?"
"כל מיני דברים..."
"טומי?"
"כן?"
"מה עובר עליך?"
"מה עובר עליי?"
"כן."
"בקשר למה?"
"בקשר לזה שמאז שפגשת את שיר אתה פתאום מוזר כזה ובמיוחד אחרי
אתמול. אתה בטוח שרק ישבתם ודיברתם?"
"כן..."
"נו באמת... אני יכולה להרגיש שאתה משקר לי."
"אוקיי, נכון, את צודקת. קודם כל קפצנו מהר האוורסט בלי מצנח,
ואז שיר תפסה אותי ועפנו בשמיים. כמעט התנגשנו במטוס. אחר כך
שיר הורידה אותי והראתה לי איך היא הופכת לחתול."
"נו באמת! לא יכולת למצוא משהו קצת יותר טיפשי להגיד לי?"
"לא."
"טוב. סבבה. תשמע, אנחנו יוצאים היום כל החבורה, אתה בא?"
"לא."
"תן לי לנחש - שוב פעם היא. בחיי, זה ממש מפחיד כמה שהיא
תלותית בך! אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שעוד התאהבת בה
או משהו!"
"קודם כל אני באמת דלוק עליה. דבר שני, אני לא יכול לבוא היום
כי אני מחר עובד על הבוקר."
"ממתי אתה עובד בבקרים?"
"מאז שהלילות שלי מוקדשים לשיר."
"אז אולי תיפגש איתה בבוקר?"
"היא לא יכולה."
"למה?"
"ככה."
"אז מה אתה בעצם עושה היום בערב? כלום? אולי בכל זאת נקפוץ כדי
שלא תרגיש לבד?". היא באמת הייתה בסדר הנטלי הזאת.
"תודה אבל נראה לי שאני אוותר. אני חושב שאני אלך לישון תיכף"
בלה בלה בלה ניתוק.
עברה דקה.
עברה עוד דקה.
ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ - ביפ.
טו...
טו...
טו...
"הלו?"
"הלו שיר? בא לך לעשות היום בלילה משהו?"

אני וטומי חברים.