בראשית היה צפוף, מסודר ונעים. התנועות היו קטנות. הנשימה
והאכילה התבצעו מעצמן. לא היו תשוקות לא מושגות ולא היה עצב.
הכרתי היטב את גבולות העולם, הם היו גבולותיי.
פתע העולם נדחק לצאת החוצה, להתפרש. מצאתי את עצמי יורד למטה,
שם נגלה פתאום חור, שהלך והתרחב. נכוויתי מאור האפל שחדר לחשכה
שלי, חלק ממני התפצל להפרשה מלוחה ונמשכתי החוצה, לעבר החלל
החיצון. האור האפל דקר את פניי ויצאה מהעולם זעקה אדירה והייתי
כולי מוזנח בחלל אינסופי, נוגע באוויר וידיים. חבל החיים שלי
נקטע באכזריות ועיניי חוו את טרור האור האפל, סוף העולם. אז
טרם הבנתי שהעולם מתחלק לשניים: אני וכל השאר. כך כאב לי הכל,
גם האור האפל המוזר, האוויר שפלש לאפי. חשבתי שהזעקה לא תיפסק
עד שפגש פי בפטמה הרכה והמתוקה. חלב החל לזרום ולמלא את הכל
בטוב. עצמתי את עיניי והרשתי ברכות השד, שוב שלו החושך הזוהר
והכל היה נעים יותר. לא היה צורך להזיז דבר פרט לשפתיים, שחשו
גוונים שונים של עונג. כל העולם היה התחושה והתחושה הייתה
טובה. עוד לא נבראו הרגשות. מאז לא ידעתי אהבה גדולה וטהורה
כזאת.