הרומן שלי.
הרומן שלי מתנהל עם איש מבוגר ונשוי, איש שמבוגר מאבא שלי בכמה
שנים טובות. ברומן הזה יש אהבה ענקית, וסיפור יחיד ומיוחד.
ההיכרות שלנו נוצרה בתקופה שהתחלתי את השירות שלי. הוא התקשר
לידיד שלי שישב לידי ושאל מי אני, ואחרי אותה שיחה, ניסיתי גם
אני להתקרב אליו, וכך קרה.
אותו איש ידע לזהות ולאפיין את ההרגשות שלי, ותגובותיו נגעו
ללבי וגרמו לי להיפתח אליו. הפתיחות עזרה לי להתמודד, עזרה לי
להבין את המצב שבו אני נתונה, ואט אט נסללה דרכו ללבי, ולהיפך.
למרות שהבטחנו אחד לשני לא להתאהב.
האיש החל למלא תפקידים שונים בחיי, החל מפסיכולוג, וכלה בחבר
טוב וכותל הדמעות. הקשר הרגשי בינינו הלך והעמיק עם הזמן,
והרגשות שלי כלפיו התבססו. לא רציתי להודות בתחושה...
עם הזמן הקשר בינינו התפתח, הפך קרוב יותר ויותר למרות שלא
האמנתי שזה יכול להיות, ו... בכל פעם אני מופתעת מחדש.
בפעם הראשונה ששכבנו, ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל הייתה מין
תחושה של אי אמון במה שקורה. קיוויתי שנגיע למצב הזה, העדפתי
אותו כך, כולו שלי, מאשר שיהווה לי כותל, אבל זה היה נראה לא
הגיוני, תמיד הוא טען שהוא לא יכול... בגלל האישה, הילדים,
האמונה הדתית שלו...

היום אני שלו והוא שלי והאהבה בינינו מגיעה לרמות שעוד לא
הכרתי... הפרש הגילים הלא מבוטל לא מורגש כשאנחנו ביחד...
לפעמים אנחנו מתחלפים בתפקידים... אבל יותר מהכל אני מרגישה
שאנחנו מחוברים זה לזו בחוטים בלתי ניתקים. לעולם.
הוא מרגיש אותי ואני מרגישה אותו.
מערכת היחסים שלנו מאוד "הגיונית" - הוא לא דורש ממני נאמנות,
הוא לא רוצה להיות זה שיתקע את חיי... הוא רוצה לצפות בי בונה
מערכת יחסים נורמלית בסופו של דבר עם מישהו שיוכל להעניק לי את
הדברים שהוא לא יכול - בית ומשפחה... יותר מהכל הוא רוצה לראות
אותי מאושרת... ועם כל הקושי שלו, הוא לא רוצה שאשקר לו ואסתיר
ממנו כשאני יוצאת או כשאני מזדיינת עם אחרים... ואני לא
מסתירה, הוא יודע כשזה קורה, הוא תמיד שואל על זה, הוא תמיד
יודע מתי היה... גם אם אני לא מספרת...
הוא מעניק לי כל מה שיכולתי לבקש מבן זוג אי פעם. הכל. הוא
אוהב אותי. ואני אוהבת אותו. וזה מדהים... הוא מבין אותי כמו
שאף אחד מעולם לא הבין אותי ואני יודעת שלעולם לא אחווה קשר
כזה מדהים, אינטנסיבי ומלא רגישות כמו שאני חווה איתו... אף
אחד לא יוכל להרגיש אותי, לקרוא אותי ולהקשיב לי (גם כשאני לא
מדברת) כמוהו... אף אחד, גם לא הבחור שאיתו אתחתן...
אנחנו לא משלים את עצמנו. לא השלינו את עצמנו אף פעם. שנינו
ידענו ויודעים שלקשר הזה אין עתיד. זה לא קשר רגיל שבו הגבר
הנשוי מבטיח הבטחות שאין בכוונתו לקיים. אנחנו לא שוגים
באשליות, הכל היה ברור מהיום הראשון - לעולם לא נהיה ביחד.
והאמת? גם אם הוא היה פנוי, ספק אם קשר כזה היה יכול להתממש...
שנינו יודעים שבקשר הזה יש יותר מדי מינוסים, אבל כמו שני
ילדים קטנים שקיבלו את מנת הגלידה שלהם - אין לנו כוונה לוותר
על המתוק שבקשר הזה, לפחות עד שנהיה מסוגלים לכך...
שנינו יודעים ותמיד ידענו שהקשר הזה ייגמר יום אחד ושהיום הזה
יהיה נורא וכואב, אבל הוא יגיע. אנחנו מנסים להפיק את המרב
מ"הזמן הקצוב" שיש לנו, זמן שהוא בבחינת פצצת זמן מתקתקת,
שהפתיל שלה הולך ומתקצר, והאיום הולך וגדל...
זהו מבחן ההיגיון - וייתכן, ייתכן שאני נכשלת...
אחרי הכל, הקשר הוא קשר שיש בו עוצמות אדירות, עוצמות שמעצבות
אותי מחדש, עוצמות שתאפשרנה לי להתקדם הלאה מחוזקת יותר ובטוחה
בעצמי וביכולותיי המשופרות.
וזה, רק זה, מה שחשוב לי.