"בבקשה אל תעזוב,לא עכשיו" אני בוכה,
והוא הולך מפנה את הגב והלך "זה לא זמן מתאים עכשיו, נפגש יום
אחד והכל יסתדר את תראי."

דני ואני היינו הזוג היפה ביותר, כמה אהבתי את דני, ודני אהב
אותי היינו חברים במשך שנתיים, ארבעה חודשים ושבוע. כן, אני
מהבנות שאוהבות לדעת אפילו כמה שעות, פחדתי תמיד לאבד אותו,
תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילו.

דני,בחור חתיך ומסוקס בן 17.5 ואני, מיכל בת 16 שמנמנה
ומחוצקנ'ת,
אף פעם לא הערכתי את עצמי.
תמיד הייתי הכי מכוערת והכי גרועה.

את דני פגשתי כשהלכתי ליום ההולדת של מיכאל. מיכאל היה הידיד
הכי טוב שלי וכל כך אהבתי אותו. תמיד חיפשתי שיהיה קרוב אליי
וכשהלכתי ניסיתי להראות הכי טוב שאני יכולה באותו יום, כי
התכוונתי לספר לו את כל מה שאני מרגישה, ואז ראיתי את דני. דני
ראה אותי. באותו רגע הבנתי שהלילה אני לא מתכוונת להצהיר בפני
מיכאל שום דבר.
דני לא אהב לרקוד במיוחד אבל הוא היה בן-דוד של מיכאל, ומיכאל
ביקש ממנו לבוא והוא, שלא היה לו משהו מיוחד לעשות באותו הלילה
החליט להגיע. ישבנו ביחד בפינה, כל הלילה דיברנו. אוי, זה היה
לילה, יצאנו החוצה, דיברנו ואז התחיל להיות לי קר...
הוא הציע לחמם אותי, זה פעם ראשונה שהייתי כל כך קרובה לגבר,
אהבתי את ההרגשה והתמכרתי אליה באותו הרגע ואז הסתכלו אחד על
השני, באותו הרגע ידענו אנחנו מאוהבים והתנשקנו, הנשיקה
הראשונה היחידה והמתוקה ביותר שלי.

המשכנו לדבר, והחלטנו שאנחנו מאוהבים עד מעל לראש והחלטנו
להמשיך את דרכנו כזוג.
חווינו דברים מדהימים ביחד, דני תמיד עזר לי וכולם דיברנו על
הזוג שעוד כמה שנים "שדני ישתחרר מצה"ל הם יתחתנו", עד אז הכל
היה מושלם, כולם חשבו שהכל מושלם אבל אני תמיד ידעתי שמשהו לא
בסדר, הייתי קנאית לדני, פחדתי שמישהי תקח לי אותו הרי כולן
שוות יותר ממני.
ותמיד שהיה מסתכל על מישהי, יצאתי בהצהרות שזהו "הכל בינינו
נגמר", לכן רוב הזמן בילינו יחד בבית במקום לשבת בים או ללכת
לאיזה מסעדה נחמדה.

יום אחד החלטתי שאני מעיקה עליו, לא רציתי להיות חברה קשה מדי
כי מי רוצה להיות עם חברה שלא יוצאת והעדפתי שלא להיפרד ממנו
ולכן החלטתי שאני אטפח את עצמי, ככה דני יאהב אותי יותר ולא
יצטרך להסתכל על בנות אחרות.
שאלתי את מאיה ושני איך להתאפר להתלבש וכמובן, הדבר החשוב
ביותר הירידה במשקל (!!!)

כך החלו כל חיי להסתובב סביב המראה שלי, המראה הייתה החברה
הטובה ביותר שלי. הייתי יכולה להתאפר, להחליף בגדים ולהתגנדר
שעות אבל שום דבר לא היה מספיק טוב.
אחרי חודשיים של דיאטה, ראיתי ירידה אבל לא משמעותית מספיק.
דני החמיא לי כל הזמן על המראה החדש "ולמה מישהי כל כך יפה
צריכה להתחבא בבית", אבל המשכתי בשלי ואמרתי לו "תאמין לי
שבקרוב נצא הרבה" הבטחתי ורציתי לקיים.

יום אחד, באחד המגזינים ראיינו את אחת המפורסמות, את שמה אני
כבר לא זוכרת, היא אמרה שהירידה במשקל המהירה היתה בזכות שתי
אצבעות, למרות שאז כבר הייתי בת 17 לא בדיוק הבנתי (או שלא כל
כך רציתי...) עד שירד לי האסימון - שתי אצבעות, הקאה וזהו, כמה
גרוע זה כבר יכול להיות...

התחלתי את תהליך ההורדה המהיר במשך ארבעה חודשים, אכלתי
והקאתי, הרגשתי נפלא והמשקל ירד ממני פלאים.
דני המשיך להחמיא וכך גם גברים אחרים, המלתחה שלי הוחלפה ואני
הייתי בעננים. אני ודני יצאנו המון.
עד שיום אחד,יצאנו אני ודני לפאב היינו על גג העולם (!) אכלתי
המון באותו הערב, והלכתי לשירותים, לצערי השירותים היו משותפים
ודני ראה שאני לא יוצאת אחרי רבע שעה הוא התחיל לדאוג, הגיע
לשירותים וראה אותי מקיאה. אני כל כך התביישתי, לא ידעתי איפה
לקבור את עצמי. הוא כל כך כעס עליי, סחב אותי למכונית והסיע
אותי הביתה. במשך כל הנסיעה לא דיברנו השתיקה הייתה צורמת מאי
פעם, הגרון התחיל לשרוף (אחרי כל ההקאות לא סבלתי את זה), זאת
הייתה הנסיעה הארוכה בחיי.
שהגענו מתחת לבית, הוא שאל אם זה בגללו ואמרתי "גם".
אחרי זה לא ראיתי את דני במשך חמישה חודשים.

את הפרידה מדני כמובן שלקחתי קשה מאוד. הייתי מטרידה אותו
באופן כפייתי, ניסיתי בכל דרך אפשרית, אבל דני לא הסכים לשמוע
עליי או אותי.

היום אני יושבת וכותבת לכם את הסיפור הזה, כשאני במוסד לשיקום
עצמי מבולמיה והעלאת המורל העצמי.
כן, שלא תחשבו, דני שמע מה קרה לי ממיכאל והחליט שהוא חייב
לבוא ודבר איתי והוא ניסה לבוא לבקר אותי כמה פעמים, אבל אני
לא הסכמתי בשום אופן לראות אותו. אם הוא לא הסכים לראות אותי
כשהיה לי קשה, אין לי שום סיבה לקבל אותו עכשיו!.
"חברים מקבלים גם כשרע" אמרתי לו בטלפון כשצילצל והוא בתגובה
אמר "היה לי קשה לקבל שזה היה גם בגללי", "אז בטח שהיית צריך
להיות שם כדי לעזור לי להשתקם מזה" וניתקתי.
לשיחות אחרי זה לא עניתי.

למרות שהוא אמר שיום אחד נפגש והכל יסתדר, היום אני מבינה כמה
הפצע הזה כואב וייקח לו המון זמן להגליד, אהבה ראשונה, יפה
ותמימה, היא תשאר תמיד, אבל לקח אחד למדתי, אף אדם לא שווה
הקרבה כל כך עצומה ובטח לא לוותר על עצמי.

נכתב לכל הבנות שמחפשות את היופי החיצוני,
מאשר את הפנימי,
בהצלחה במציאת העצמי שלכן.