7 ביולי
"עידית"
1) אדמה טובה ומשובחת.
2) סחורה משובחת, שמנא וסלתא.
3) איכות, טוב, יופי, מבחר, מגד, מיטב, שבח, שפר, תפארת.
4) עידית שבעידית: מובחר שבמובחר, הטוב ביותר.
שלום עידית יקרה.
את שואלת, ואת תוהה, ואת שוב שואלת. נו, אז תגידי בעצמך, אני
צריך יותר מזה?
טוב, האמת המרה היא שכמובן שכן. וודאי שאני רוצה באישה עם יותר
מסתם שם נהדר, אשר בקריאתו לא היה לה אפילו כל חלק פעיל. וגם
אבא ואימא שלך, גם אם נניח שהם ראו בך משהו מייד כאשר נולדת,
אף הם יכלו רק לקוות שבעולם כמו שלנו, המלא בכל כך הרבה
אידיוטים ומנוולים, יהיו בבוא הזמן כאלה שבכלל ישימו לב
ויעריכו את בתם העידית, אשר כשמה כן היא.
אז הנה, אני שמתי לב, והערכתי, ואני מציע בזאת את מועמדותי.
ואומר כאן ומייד, עידית, אני מבטיח לעזור לך. אני לא הולך לשום
מקום. בחיי. אני מבטיח להמשיך ולנסות להאיר לך, ולי, את הדרך.
אבל גם את מוכרחה להשתדל קצת. במכתבינו אנחנו מפליגים אחד אל
השניה בהזנות ובהזנות חוזרות, והדרך בינינו, כמו שהיא צריכה
להיות מוארת היטב, חייבת היא גם להיות דו-סטרית; אז במכתב הבא
אנא שימי כמה מילים על הדף לפני שאת ממלאת אותו בשבעים-ושלושה
סימני שאלה (כן, ספרתי). שאלי ותהי כמה שאת רוצה, זה טוב, רק
אמרי לי מה ועל מה. ואני מתחייב להשיב כמיטב יכולתי. בסדר?
עכשיו תגידי לי, את רוצה שאני בכל זאת אנחש, ככה סתם בשביל
הכיף, מה מסתתר מאחורי אותם סימני השאלה שבמכתבך האחרון? בטח,
אה? אני רואה אותך יושבת שם כעת מול המוניטור, מהנהנת בראשך
ומקישה בהתרגשות נרגנת על העכבר באצבעותייך הקטנות והיפות,
ואומרת בחיוך שובב שגם זיק של תקווה בו, כן, תנחש, מה יש, מה
כבר יכול להיות?
לא ולא. לא אשתף פעולה עם עצלנית שכמוך. לא אתרום להתרשלותה של
אישה עם יכולות. אבל את יודעת מה, בגלל שנפל בגורלך האומלל
להסתבך עם העולם התחתון שלי, בגלל שאת כזאת רגילה אחת, כמו שאת
מעידה על עצמך, שטובה רק לאחד שכמוני, בעל טעם היולי
בבנות-אדם, או זול, רחמנא לצלן, שם-התואר אשר בו בחרת את
להשתמש בהערכת הטעם שלי, או בקיצור, בגלל שאת כזאת חמודה בעיני
המטורף שלי אספר לך כעת דווקא מתי ואיך התאהבתי בך.
טוב נו, כאילו שאני לא יודע שזהו ההרהור שמוסווה מאחורי מחיצת
שבעים-ושלושת סימני השאלה האלה שלך. נכון שאני מדייק? שוב אני
רואה אותך מהנהנת למוניטור, כמאשרת את אמיתות דבריי, אך הפעם
כבר בליווי שמץ מחוסר הסבלנות שלך הידוע לשמצה. ואת צודקת, אני
באמת מתחיל לעלות על העצבים עכשיו. אז רק עוד דבר אחד לפני
שאני מגולל, דבר חשוב מאוד: אני מזהיר אותך, היי מוכנה לקבל את
מה שאת מבקשת, כי את הולכת לקבל פה שטוזות!
זה לא קרה בפעם אחת. כמה וכמה גורמים הביאו להתאוות שלי
אלייך, אשר אותם אפשר לצמצמם לשלושה אירועים מייצגים. ולפני
שאפרטם (נמאסתי כבר, לא?), אני רוצה להזכיר לך את סוגיית
החושים: כמו שאת כבר יודעת החושים שלי הם האמצעים הבלעדיים
בעזרתם אני קובע ומחליט דברים. טוב, אז האירוע החושי הראשון
שהתנקז לתוך מוחי צמא הגירויים התרחש בוקר אחד במשרדי המוסד
בירושלים, מתישהו בסוף השנה שעברה אם את ממש צריכה תאריכים.
הייתי עסוק בענייניי מול המחשב כשנכנסת לחדר. עכשיו תשמעי, אני
לא מבין גדול במגמות אופנה, ועל הטעם שלי כבר דיברנו, אבל אני
דווקא די בקיא בצבעים ובריחות שמעוררים לי את המנגנון. אז אחרי
שפזלתי לכיוון שלך, ואחרי שרחרחתי מעט סביבך, לא נותר לי אלא
להתחפר עוד יותר בתוך הכסא שלי ולהמשיך בעיסוקיי, ואחרי העבודה
ללכת הביתה, ובלילו של אותו יום מפרך לרשום לפניי תגלית חדשה
וללכת לישון בהתרגשות רבה, ובשקט לשמור לעצמי את התגלית, כי
כלום לא ייצא לי מלספר לך עליה.
האירוע החשוב השני חל כמה שבועות מאוחר יותר. זה היה כששלחו את
כולנו ל"פסטיבל סרטי מדבר" באילת. בזמן ההקרנות יצא לי ולך
במקרה -- באמת במקרה עידית, זו לא הייתה מזימה שלי -- לשבת אחד
ליד השניה. את זוכרת? ומה אני אגיד לך, יקירתי? אני אגיד לך את
זה קודם באנגלית, כי זה נשמע כל כך טוב יותר באנגלית: You were
a knockout! ובתרגום חופשי לעברית, היית מדהימה ביופייך!
(ובתרגום גס לירושלמית, היית כוסית מושלמת! אני מבקש את
סליחתך, הייתי פשוט חייב.) ואני ישבתי שם לצדך, בחושך, צופה
בסרטי הישימון, וכל מה שאני זוכר מהם הוא שהם היו ברובם בין
הצבע האדום ובין הירוק. ישבתי שם קרוב אלייך, משותק לגמרי,
ופקדתי את הפעם הראשונה שבה הלכתי לסרט עם בת, שנים ארוכות
לפני כן, בכיתה ח' של בית-ספר יסודי זה היה אני חושב; גם אז
ישבתי בחושך מול מסך הקולנוע, כשעל-ידי ילדה יפה וחמודה והסרט
המוצג לא נוגע לי בכלל, ולא יכולתי לזוז, והרגשתי איך ידי,
אותה הצלחתי איכשהו במאמץ רב לכרוך סביב כתפיה העדינות של
הנערה, נרדמת לה לאט לאט מחוסר תנועה, משיתוק של פחד, קוצי
התרדמה מתפשטים לאורך הזרוע והופכים יותר ויותר קשים מנשוא.
ושוב היו שם אותם צבעים שלך שהממו אותי כבר באירוע מספר אחד:
האדום והשחור. אלה ללא ספק הצבעים שהכי הולמים את עורך השחום
קצת, ואת עיני הדבש שלך, ואת שיערך האדמוני. ושוב הריחניות
שנפוצה ממך לכל עבר בכלל, ולנחירי אפי הפעלתן בפרט. ובערב הזה
הוספת להופעתך ההוממת גם תסרוקת חדשה: עשית פוני. ומה לעשות,
יש לי חולשה אדירה לפוני, תמיד אהבתי בנות עם פוני. ואם כל
האלמנטים הללו לא היו די, אז היית גם חייכנית מעל ומעבר לממוצע
שלך. ויש לך חיוך, מה זה חיוך, שיכול להאיר את כל העולם.
לסיכום, עידית, באותו ערב ממש קרנת, והרסת אותי לגמרי.
אולם האירוע השלישי הוא שהיה המעניין מכולם. אני רוצה לציין
שאירוע שכזה לא חייב לקרות לי כדי שאתאהב במישהי, ומן הסתם הוא
לא היה צריך להתחולל כדי שאתאהב בך, מה גם שהייתי כברבכל מקרה
די מובת עלייך כשהוא קרה, אבל הוא תמיד מועיל, מועיל מאוד
אפילו. הוא מסוג האירועים המיוחדים האלה שקורים לעתים רחוקות,
קטנים כגדולים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שבבת אחת הם יכולים
ללמד אותך כל כך הרבה על מישהו, ואולי להפוך חושים שלך כלפיו
לתחושות, התאהבות שלך בו לאהבה. אין לי ספק שתפקדי את הסיפור.
אם יש משהו ממני שנדבק בזיכרונך לעידנים אני בטוח שהוא זה.
ומקרה שהיה כך היה: צהרים אחד במשרדי המוסד עצבנת אותי. הייתי
צריך עזרה בעניין כלשהו ואת היית פנויה, אה, סליחה, היית עסוקה
בקריאת מאמר באחד מאותם כתבי-עת לנשים שנהגת להביא אתך למשרד.
ואני, במקום לבקש בנימוס את עזרתך, הערתי לך בחוסר הסבלנות
הסרקסטי שלי, שלדעתי הוא עוד יותר בזוי משלך, שענייני הארגון
קצת יותר חשובים מענייני הנשים שלך, ושכדאי אולי שתעשי איזשהו
וויסות בסדרי העדיפויות שלך כשאת נוכחת במשרד. ואז עצבנתי אני
אותך.
שאלתי אותך לא מזמן את השאלה הבאה, אבל זה היה כבדרך אגב ויתכן
שלא שמת לב, אזי אשאל אותה שוב, ובדרך ישירה: האם את יודעת כמה
שאת יפה כשאת כועסת? ובכן, ברגעים שחלפו אחרי ההערה שלי, רגעים
שבהם ממש רתחת מזעם, היית נורא יפה. אולם השיא היה אז לא בכעסך
ולא ביופייך, עד כמה שהם היו "מגניבים", אלא במה שקרה בשלושת,
או ארבעת, אולי חמשת השבועות, לא זוכר בדיוק, שבאו אחר כך. את
בטיפשותך הפסקת לדבר איתי לגמרי, ואני בטמטומי נעניתי בשתיקה
משלי. נמנענו אפילו מיפיופים חסרי משמעות, כמו ה'בוקר טוב' של
תחילת היום, או ה'להתראות' של סופו של יום, ופרט למבטי עיניים
חפוזים ובהולים שנתנו אחת בשני מידי פעם, בעיקר במסדרון, שרר
בנינו שקט מוחלט. הדממה הזו חייבת להיות חקוקה בזיכרונך, לא?
ואיך נגמר כל העסק הזה? אילו ישבנו עכשיו אחת מול השני, הייתי
מבקש ממך לענות על השאלה הזו; היה מעניין לי לשמוע אותך קודם.
אבל לא נורא, אני התחלתי ואני אגמור. אז הפרשה הזו בעצם לא
נגמרה בפעם אחת, היא פשוט התפוגגה לה לאט לאט, עשתה לה מעין
Fade-Out זוחלני כזה, באורך של כמה שבועות, יותר משוכלל מכל
Special-Effect שאי פעם תראי בקולנוע. עד שיום אחד, ככה
באקראי, התחלנו שוב להתייחס אחת לשני. ואיך ששנינו ניחמנו כשזה
קרה, וכמה ששמחנו. רק אנחנו יודעים -- וכל אחד לבדו.
אבל אני לא הייתי צריך לחכות ליום הזה. הרבה זמן קודם לכן
אמרתי לעצמי, א-הה, הגברת הצעירה והיפה בצרות, קשה לה להתמודד
עם רגשי אשמה, בדיוק כמו שקשה לי, היא מהירה להתקוטט אך איטית
עד כדי שיגעון להתפייס, היא מפונקת אך חזקה ואמיצה, אם היא
תרגיש פגועה היא תעבור באיילות לצד השני של המילים כדי להגן על
כבודה. ובבכי של שמחה סיכמתי לעצמי, יש לי פה עסק עם פקעת של
רגשות; בסופו של יום קשה היא תעדיף לחסל מריבה עם מבט עיניים
חודר, ועם חיבוק ונשיקה, יותר מאשר עם ברבורי מילים אינסופיים.
יש עתיד עם הקטנה הזאת!
לעתיד הזה עוד לא הגענו כמובן, ומי יודע אם אי פעם נגיע, אך
נשארתי מאוד מאוד מאוהב בך, עידית יקרה, עד היום. התצרופת שאני
מוצא בך היא מושלמת לטעמי ה....נוכרי בואי נקרא לו הפעם. וזה
בכלל לא משנה מה "נכון" בסיפור הזה ומה לא. אני יכול בקלות
לראות אותך יושבת שם ברגעים אלה וממלמלת לעצמך, מה הוא כבר
יודע עליי, הפסיכי הזה? אבל עידית, זה פשוט לא משנה מה אני
"יודע" עלייך. תחשבי רק על אותה נקודה קטנה מאוד, על הצומת
ההוא הבלתי נראה כמעט שממנו הגענו למכתב הזה: הרי הכל התחיל
במילה מקרית של סגולה זמן מה אחרי שעזבתי את המוסד, כשהיא
סיפרה לך כלאחר יד על איזה E-Mail אחד שהיא קיבלה ממני פתאום,
ואז ביקשת ממנה את הכתובת שלי וכתבת לי מכתב קטן, ואני עניתי
לך מייד במכתב קטן משלי. זוכרת? אז תחשבי לרגע, כמה קרובה בעצם
היית ללא לדעת לעולם איזה מחשבות, איזה תחושות אני סוחב איתי
עלייך כבר הרבה זמן. כה זעירה הייתה הנקודה, כה עצום הוא
ההבדל.
או שאולי לא, ואולי אני באמת פסיכי? אבל תשמעי, לי זה באמת לא
משנה. מה שחשוב לי הוא, האם אני מצליח לתקשר אתך, האם אני
מסוגל לרגש אותך? ומהתגובות המגיעות אליי ממך, בעיקר זו ששלחת
לחיבור שלי, "העת לאהוב", אני חושב שהתשובה היא אמת. אולם את
בכל זאת תוהה שם, לעצמך, או לעומתי, או כלפי שנינו, מה את
אמורה לעשות עם הרגשות האלה שאת חווה, אז ניסיתי כאן לעזור לך
קצת עם הברירה -- בעוד שההכרעה היא שלך לבד. את מחליטה, את
קובעת, אם לעשות תעקיף לדויד גרוסמן. רק אוסיף עוד שלדעתי
עלייך להשתדל להימנע מלעשות איתי או בשבילי דברים שבאים לך עם
רגשות אשמה. עשי את הדברים מתוך הלב, עידית, לא מתוך האילוץ.
ובמילות עידוד אלה הייתי אמור לסיים את המכתב הזה. אלא שהבוקר
קיבלתי ממך E-Mail קטן ונורא עצוב. ולמרות שהוא היה נורא עצוב
נורא שמחתי, כי בשבילי הוא היה עוד סימן קטן שאת אכן רוצה בקשר
איתי. שני דברים קטנים יש לי להגיד בתגובה: האחד הוא, שהייתי
יכול, הייתי אפילו רוצה לשלוח לך מילה או שתיים בכל יום, אבל
אני מפחד קצת, שמא תרגישי שאני מתנפל על החיים שלך יותר מידיי,
שזה לא טוב, אז אני נמנע מכך. והדבר השני הוא, שאני עובד קשה
וברצינות על החיבורים שאני כותב; סיפור, שיר, מאמר, מכתב, לא
משנה מה, כתיבה היא קודש בשבילי, ואורכת זמן, לפעמים הרבה זמן.
המכתב הזה למשל, עבדתי עליו יום שלם. "העת לאהוב" לקח לי
יומיים.
אז סבלנות יקירתי, טוב? הם בסוף מגיעים, את רואה?
שלך,
המדוח. |
