אדם נטרפת עליו דעתו בשעת צערו,
כואב את כאבו,
מחפש נקודה עליה אפשר להיתלות,
ולהשאיר את הראש מעל האדמה.
אינו מבין, אין נקודה שכזאת.
אדם אובדת לו שלוותו בשעת צערו,
שורות נמחקות ונכתבות בגסות,
כהרף עין, אין הוא יודע
לכתוב את אשר בו,
כי אינו מוצא את שלוותו
ונפשו לא נחה.
אדם, באשר הוא אדם,
סה"כ אדם,
נדמה שראשו תמיד זקוף,
אך נפול הוא,
בשעת צערו, מכאובו,
אינו מוצא מסתור,
ואז תמיד מייחל להיות
אותה חיה קטנה ואומללה
מתחת לאדמה,
בין חורים,
שלא ניתן יהיה למצוא אותו,
את אותו אדם אשר נטרפה עליו דעתו
בשעת צערו.