פורקת את בית הקברות מהלב
מכלום באתי ואל הכלום עוד אחזור
כשהזמן הנכון יגיע
אנשק לחלום
אז רואה את הכאב את הגוף עוזב עולם
אדמה רכה עוטפת
החום כבר לא קיים
מהן המילים שלי
הן רק שתיקה
מהם הרצונות שלי
זו רק
אהבה
ותמיד נגישה
ותמיד קיימת
ואפשר להצטעף בה בכל עת
היא בי אם רק אגע
מלטפת לעצמי את היד
אוחזת חזק בראיה המפוכחת קמצוץ תירוץ
ציפורניי נעוצות בבשרי
מרגישה אותי קיימת
פורקת את בית הקברות מהלב
מותר
יהיה
לבקר שם עוד, פעם.
להביט מהצד, לנצור ולזכור
מדי פעם, זה מה שנשאר
חוצמזה, הכל עוד קיים
הנני, כורתת את ראש העגל
מורידה פאה מסוסת עץ ילדותית
גוזרת קצוות לחידוש בריא של קיומי
מוסרת דרישת שלום
זורקת אבן

עד מילותיי יהפכו
למשמעות