כשאימא בוכה, הכל נהיה שחור
הכל נהיה אפל יותר, נכבית כל טיפת אור.
הטיפות שזולגות מטביעות כל דבר
המילים נפסקות, זאת שתיקת העבר.
"זאת אותה נגיעה", כך אימא אומרת,
"זה אותו הכאב" בדמעות היא נזכרת,
"זו אותה האישה עם אותו המעיל,
ואתם חלומות נגנבים, נגנזים".
היא לוקחת ידי, מלטפת לאט,
לוקחת נשימה ונרגעת מעט,
מסתכלת אל עיניי, חוזרת לספר
"איבדתי אותה", היא אומרת: "היא איננה יותר".
גם אני קצת בוכה, גם אני קצת נחנקת,
ככה זה כשאמא על עצמה מספרת.
במבט מהיר על אמא מסתכלת -
"את תהיי בסדר", היא בשקט אומרת,
היא כמעט לוחשת אליי,
אבל הפעם לא על עצמה אמא בוכה, הפעם זה עליי.

ככה זה כשאמא בוכה,
על אותה הילדה שהייתי, שהייתה.
עם אותה התמימות הקדושה במבטה,
ככה זה,
כשאימא בוכה.

(הכל איתנו בסדר, באמת.)