כאשר בחוץ יש סערה
שנינו נבלעים בתוך התחנה
עוד מעט הרכבת תגיע
ושנינו שוב ניזכר באותם זיכרונות
איך ברחנו מהבתים
שלא הרגשנו שייכים
בארוחות שישי
חיכינו שכולם יעלמו
ורק שנינו נישאר בעולם
בתוך אותו מגע
שמעולם לא הבנו
תמיד מצאנו מפלט
כמו שירים כתובים
ואת לא ידעת
מה אנחנו יודעים היום יותר
בגיל שלושים כמו בגיל 15
יודעים את אותם דברים
רק מתקרבים יותר קרוב לסוף
ובחוץ יש גשם
אולי לא נגיע לעולם
ברגע אחד
הכול יישכח
עצמתי את עיניי
אחר כך באתי אלייך בכעס
תמיד זה אותו דבר
את עולה לקרון
אני הולך אחרייך
בסוף שנינו נמצא את עצמנו
באותו מקום, רק מתחבאים יותר
שוכחים כל עיקרון
ובשקט בשקט
שוב נחזור אל אותם אהבות
שוכח אותך
שוכח אותי
את נשענת על החלון
מבדידות ואכזבות
לא הבנו מי צודק בסוף
ואת שואלת, לאן עכשיו
אני מביט בשתיקה
אולי פעם נדע את הדרך
אולי נדע מה זאת אומרת
שגם בתוכנו אנחנו לבד
הרכבת מתחילה לנסוע
בחוץ יש גשם חזק
עוד מעט גם אנחנו נשכח
לאן רצינו להגיע בכלל
בערב שישי, היינו מחכים
שהמוזיקה תתחיל לנגן
ואז היינו עפים, לכל הרוחות
כשחזרנו, גילינו שהכל דומה
רק עבר עוד יום אחד,
לא ידענו כמה כאלה עוד נותר