בפינת המוזיקה שלי מונחות שלוש גיטרות, אחת שחורה, אקוסטית,
אחת אדומה-כתומה, חשמלית, ואחת בצבע עץ כהה מאוד, בעלת מראה
עתיק מאוד, קלאסית-ספרדית.
הן תלויות על כן מיוחד, כל אחת בתנוחה יותר מרהיבה מהשניה.
גם פסנתר יש שם, ומסביבו כמה מגברים בגדלים שונים, וכבלים
מגולגלים, כרוכים סביב עמוד.
כל הקיר מכוסה בתמונות. הופעות חיות, תמונות מעובדות בפוטושופ,
ומשפטים שאני אוהבת מתוך שירים שנצרבו בתודעתי כחלק ממני.
הפינה הכי יפה בבית היא הפינה הזו.
היא הפינה הכי מושקעת, הכי מרהיבה, הכי מושכת את עיני
המבקרים.
בלילות, אחרי הצגה, אני חוזרת, לוקחת את האקוסטית, בדרך כלל,
ואיזו כוס קפה, או בקבוק בירה, תלוי במצברוח, ויוצאת אל
המרפסת.
בקומה הגבוהה שלנו יש בדרך כלל רוח נעימה, ואם זה סתיו או חורף
אז היא חזקה ממש, וצריך ללבוש מעיל.
אז, יוצאים הדברים הכי טובים, הכי אמיתיים, הכי מתוכי.
ותמיד, אחרי כמה דקות, או שעות, תלוי בכמות הרעש שאני עושה,
אני שומעת את צעדיו מאחורי, וממשיכה לנגן, ויודעת שהוא מקשיב
לכל תו, ורק כשאני מסיימת, ועוצרת כדי לרשום משהו, או להעביר
דף, הוא מגיח מאחורי, מחבק את גבי, מנשק ואומר - תמשיכי, זה
יפה.
אחר כך הוא לוקח שלוק מהשתיה, מתיישב לידי, מעביר את חוות דעתו
על היצירה החדשה, או הישנה.
וכשכבר נהיה ממש מאוחר אנחנו נכנסים פנימה, להתחבא בין
השמיכות.
ואם זה חורף, אז הוא תמיד מתחנן שאכנס, ולא מתיישב, ואז אני
מנגנת לו איזה משהו כועס, ונכנסת אחריו, ואוהבת אותו כמו שרק
בחורף אפשר.

ושניה לפני שאני נרדמת אני מבינה פתאום.
כמה שאני מאושרת.