החיים שלי מאוזנים מכדי שאוכל לכתוב
שירים נוקבים
כמו שהייתי רוצה לכתוב.

אני נח בעריסה רכה,
רועה בשדות ירוקים.

אין זכר למכות הקשות של הרחוב.

אני לא יודע מה עדיף-
להיות מוגן ללא היכולת לעוף
או לחיות על הקצה.

זו לא שאלה כל-כך פשוטה,
בעצם,
כשחושבים על זה.

...

מדי פעם אני בכל-זאת מצליח
לכתוב משהו מחוספס,

אבל גם אז,  
כמעט מיד,
הוא הופך למתחנף,
ללא בועט, לא אנושי.

(וזה בסדר,
כי רוב קוראי-שירים הם לא נוקבים,
בעצם,
כשחושבים על זה).