מכאן לפה, מפה לשם, פעם היית לי כל העולם.
למה נהפכת? למפלצת, יצור מבחיל.
אך אני את שבליבי עלייך איני מפיל.
את טפיל עכשיו, כשמתחיל להיות קר, את נראית מוזר,
ואני לא בוטח בך כעבר.
איפה התרבות? איפה הנימוס?
כנראה ש-כל אלה התחלפו במילים שמתחילות בכוס...
נמאס לי לסבול!
נמאס לי לשמוע שאת נטחנת מפה ועד אתמול!
נמאס.
נהיה לך אופי של אנס.
פעם היית משהו כל כך נדיר,
עכשיו את מזוהמת כמו חזיר.
איך הצלחת להפוך מדבר כל כך מזמין לדבר כל כך זמין?!
נעלם המושג זך, עכשיו זה התחלף במלוכלך.
פתאום את דואגת רק לעצמך ולחברות,
ואת מעונך הפכת לבית זונות.
עתה חשכו עינייך, ומילים פוגעות זוחלות משפתייך.
מה מונע ממך להיות היצור בתוכך?
אה...! נזכרתי, זה נקרא מוסר.
דבר שמזכרוני פרח כש-את זמני ביליתי איתך.
בגללך נפלתי לפח, הלכתי שבי אחרייך.
בטחתי בך, את רגשותיי פרשתי בפנייך כמו מפה.
אך את, כאות תודה, גידפת אותי עד שהבנתי שהמשפט
של אישי הזקן, "אל תסמוך על אף אחד מלבד עצמך",
מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הוא בסך הכל ניקה
מעליו את האבק, ועכשיו בך אני נאבק...