"לכי מפה", הוא צעק, עיניו בורקות ברשף של אכזבה. "ולאן אלך?"
היא השיבה בתמימות מאוסה, מן הסוג המצער בו רק צד אחד מודע
לעצם קיומה של התמימות. "זה לא ענייני", הוא השיב, סימן על
הדלת, סובב את צרור המפתחות הרעשני ופתח את הבריח. "החוצה",
רעם. "אני רוצה קצת חופש, את מבינה? את מכבידה עליי". "אני
מכבידה עליך?". "כן", השיב בטון חלש שלא התיישב עם האמוציות
המתגברות. "הכל כל כך בנאלי, סטטי, אני חושב שמיצינו אחד את
השני".
הם מיצו.

היה לו דמיון מטורף, ששוחרר אחרי הפרידה כארי מסורג הזוגיות.
הוא בילה שעות על גבי שעות מול מסך המחשב, בוהה בפיקסל הקטן
שרץ מצד לצד וגורר אחריו את הבלי מוחו. אות ועוד אות, במירוץ
הבלתי נגמר לתוצר הרצוי - יצירה. והוא כתב, במין טראנס בלתי
נגמר, רודף אחרי המילה הכתובה בסרט נע של הזיות שנמשך שבועיים.
הוא עצר רק כדי להשתין. הוא אכל מול המחשב, נשם מול המחשב, חלם
מולו. בזמן שכוננית הספרים בצדו השני של החדר כבר העלתה אבק של
יושן, הוא עטה סביבו מן מעטפת בלתי נראית של זוהר - אבק כוכבים
שדבק בישותו האפרורית. הוא נצץ, הוא זרח, הוא היה חלק ממערכת
משומנת של איש אחד - שרוצה לחלום, שמעז לחלום, שמגשים את
החלום.
היא המשיכה להסתובב, מצד לצד, בינות פסיכולוגים לשרלטנים
אחרים, הם אמרו לה "תחזרי, תנסי", אך היא ידעה - הוא עוד ירצה
אותה, הוא עוד יחזור על ארבע. עכשיו יש לו שקט, יש לו חופש -
הדמיון רץ מצד לצד כמו מטרונום.
אות רדפה אחרי אות, סימן פיסוק גרר אחריו את סופה של הפסקה.
הפסקה הצטרפה לעמוד המזדחל לעבר העמוד שמגיח מאחוריו. פרק אחד,
ספר ראשון, חלק מהכרך המעושן והמיוסר של סיפוריו. הוא ויתר
עליה והרגיש חופשי ומאושר, הכבלים שכבלו אותו לזוטות היומיום
הלכו ונקרעו לחלוטין. העיתונים המשמימים, על האירועים
המצעריים, חדלו מלעניין אותו. הוא ניפח את בועת הסבון
האגוצנטרית שלו למימדים מפלצתיים, מבועה היא הפכה לגלגל ענק של
הזדמנויות שלא חלם ולו לרגע אחד שיתכן שיתממשו.

"תחזרי". בואי. כל סיפור, קצר וארוך כאחד, הלך לאיבוד, נסגר
מאחורי המגרות הנידחות ביותר בחדרי המוציאים לאור השוליים
ביותר. זה היה בשבילו סוף העולם, סיפור שנדחה - מי יתן נחמה.
היא עדיין לא הייתה שם. זה לא נכון שלומדים להעריך דברים רק
אחרי שהם כבר לא ברשותך. לומדים להעריך דברים רק אחרי שמבינים
שהם לא יחזרו לעולם. היא כבר לא תהיה, זה לא שהיא לא מחלה על
כבודה, לא היה לו כבוד שניתן היה למחול לו. הוא הפעיל כל גרם
של תחנונים כלפי עצמו - כלפי כל מה שנשאר לו. הוא העביר שעות
מול המראה, סירק את שיערו הדליל מול הזכוכית עטופת האדים, ניסה
להפוך את חיצוניותו למהוגנת ביותר שניתן להעלות על הדעת. היא
כבר הלכה. היא לא מצאה בן-זוג אחר, היא לא צריכה בן זוג - היא
כמו נשמה - היא רק עוזבת, לעולם לא חוזרת.

היא הלכה, הסתובבה. כמו שקית ניילון שמתערטלת סביב עצמה,
מתחילה בנקודת איקס ומסיימת בוואי בצדה השני של העיר. כבולה
למשבי רוח אוביקטיביים. היא מעולם לא חזרה. הוא נשאר לבדו. הוא
תמיד היה קצת לבדו, כן, גם הוא וודאי יודע - הוא כלום בלעדיה.
הוא חשב שבלעדיה הוא יהיה חופשי יותר, מותר מהאזיקים שסגרו
עליו

בלי דמיון, בלי שארית כוח, בלי טיפת יצירתיות אחרונה, עם כדור
אחד או שניים בהכנס של מחסנית הכימיקלים של המוח - הוא כרע על
ברכיו, התפלל, ויצא לחפש. הוא פגש אותה בפאב, החליפו מבטים
מזוגגים, מבוישים. היא חבקה גבר אחר, הם שדרו על אותו גל. לפני
שיהיה מאוחר הוא קפץ על רגליו, ביקש - "את שלי, אני צריך אותך,
תחזרי. סוף סוף מצאתי אותך. החיים שלי הם כלום בלעדייך. אין
סיבה לחיות, לא הייתה, עד עכשיו.

ברגעים האחרונים של העליבות, כשרגבי אדמת הכניעה עוטפים את
עצמותיו היבשות, הוא בכל זאת היה האלוהים של עצמו, של היצירה
שלו. הוא ידע שהוא לא יכול בלעדיה - והוא מצא אותה. נוצצת
משדמיין, עם חמלה אמהית וחיבוק אבהי, אהבה שלו. כן, הוא סוף
סוף הצליח. יש לו כותרת לסיפור.

רחש חלול מתדפק על החלון. "שששששש, אין כאן אף אחד" הוא צעק,
הקליד באותיות קידוש לבנה ובחרדת יצירה את הכותרת במעלה הדף
הראשון - "היום בו נפרדתי מכל פרופורציה". שקית הניילון הסבה
את צעדיה האקראיים לאחור, וחזרה למעגל היאוש. הוא כבר לא צריך
אותה, יש לו כותרת. עכשיו, הוא בטוח, הסיפור יהיה הרבה יותר
מוצלח. עכשיו הכל יהיה מוצלח - עכשיו יש סיפור.

היום בו נפרדתי מכל פרופורציה

"לכי מפה", הוא צעק, עיניו בורקות ברשף של אכזבה. "ולאן אלך?"
היא השיבה בתמימות מאוסה, מן הסוג המצער בו רק צד אחד מודע
לעצם קיומה של התמימות. "זה לא ענייני"...