אני יושבת בסלון של ביתי החדש. היום עברתי לפה. רוב הבית עדיין
מלא בארגזים, אבל הרהיטים כבר מסודרים במקומות שלהם ובמקרר יש
אוכל, שזה בעצם מה שחשוב. חמישי בערב. השעה עשר, והחלטתי שאני
רוצה לבלות ערב שקט, עם עצמי. כל חבריי יצאו לפאב, ואני עם
עצמי. אדם זקוק לשקט שלו. אני ישובה ישיבה מזרחית על הספה
הגדולה, רגליי יחפות ואני מכוסה בשמיכת פליז, על ברכיי ספר של
אפרים קישון ועל השולחן מולי כוס יין אדום וחבילת עוגיות.
חתולתי שפרה ישנה על הספה לידי. כל האורות בבית דלוקים. אלה
החיים החדשים שלי. ביום ראשון אני צפוייה להתחיל לעבוד במקום
חדש. העבודה אמנם לא מעניינת במיוחד, אבל השכר טוב, ותעסוקה
היא דבר טוב עבורי. לעת עתה אני נחה. בשעה שמונה בבוקר ביום
ראשון אני כבר צריכה להתייצב במשרד התל-אביבי. זה בעוד פחות
מיומיים וחצי. פחות משישים שעות. בעצם שישים שעות לא נשמעות
כמו מעט זמן. אני לא רגילה לשבת לבד עם עצמי. אין מוזיקה ברקע
ואף מסך אינו מרצד. הידיים שלי כואבות לכל אורכן, וגם כפות
הרגליים שלי. זה כנראה סימפטום של לחץ, זו האנמנזה שנתתי לעצמי
מכיוון שלא היה לי כוח לפנות לרופא. הגוף שלי עייף. גם הנפש
שלי עייפה. עייפות משתלטת על כל כולי. אני מחליטה ללכת
להתקלח.
אני קמה ופוסעת בצעדים איטיים לכיוון המקלחת. הרצפה קרה. אני
סוגרת אחריי את הדלת ומביטה סביבי. המראה מעט חלודה בפינות ויש
מסמר שתקוע באמצע של אחד הקירות בלי סיבה נראית לעין, אבל מלבד
זה מדובר בחדר אמבטיה למופת. עבורי, האמבטיה היא החדר החשוב
מכולם בבית. אני אחליף את המראה, אוציא את המסמרים ואתלה וילון
צבעוני. בסוף השבוע אהיה לבד עם עצמי. יהיה לי הפנאי והכוח
לסדר מעט את הבית. רק קצת. אתחיל באמבטיה. אסדר לי ארון מגבות,
ואמיין אותן לפי הצבעים. אני מביטה במראה. דמותי חיוורת. עיניי
נראות שקועות מעט, כאילו רוצות להיבלע לתוך חוריהן. לשוני גם
נעשתה בהירה. אני בוחנת בקפידה את עצמי, מנסה למצוא מקום שלא
דהה אולם ללא הצלחה. כל גופי דואב ורופס. שדיי איבדו את צורתם.
רגליי עקומות, אפילו הטבור נראה כאילו אינו במקום הנכון. פעם
זה לא היה כך; פעם מבט במראה היה מקנה לי בטחון עצמי, ולו
המועט ביותר. דהיתי. שערותיי מדובללות על ראשי במין ערבוביה לא
ברורה. שיניי הצהיבו. הפכתי להיות שריד עלוב של עצמותי. אני
מחליטה, שהחל ממחר אשקיע בעצמי. אקנה בסופר-פארם קרם לשיער,
קרם לפנים וקרם לגוף, אתחיל לאכול נכון, אעשה ספורט, אולי
אפילו איזו תספורת. ללא ספק זה נראה צעד חכם.
אני פושטת את החלוק ומסובבת את ידיות המקלחת. הן מסתובבות
למופת. תוך שניות אחדות כבר זורם מראש המקלחת החדש שלי זרם
איתן של מים מעלי אדים. זרם המקלחת הוא סימן לטיבה של כל
הדירה, זה מה שאני תמיד אומרת. נותנת למים לצרוב מעט את עורי.
מסתבנת עם ספוג ליפה, וחופפת פעמיים, ומגלחת את בתי השחי,
ומסבנת את הפנים בסבון פנים. סוגרת את המים, סוחטת מעט את
שיערי הריחני, פוסעת החוצה, שוכחת שהרצפה רטובה ושעוד אין
וילון.
ואז אני מחליקה.
תמיד בסרטים, כשהם מחליקים, הכל בהילוך איטי. אבל החיים הם לא
סרט. הנפילה שלי היא במהירות אמיתית. רק שבריר שנייה ואני
בדרכי למטה. לו הייתי נופלת היישר על הרצפה, זה היה דבר אחד,
אולם ראשי מוצא את דרכו היישר למסמר הנעוץ בקיר בערך בגובה
ברכיי. המסמר נתקע בראשי בעוצמה, בערך בגובה האוזניים אבל
מאחוריהן. אני נשארת ככה, ממוסמרת לקיר, לא מסוגלת לזוז בשל
הכאב. זרם של דם ניתז מראשי על הרצפה.
תמיד בסרטים, כשהם על סף מוות, עוברות להם מחשבות הירואיות
בראש. אני חושבת שחבל שהרצפה מתלכלכת ישר אחרי שניקיתי אותה.
אני חושבת שכבר לא אספיק להוציא את המסמר מהקיר. אני חושבת
שבטח עוד מעט שפרה תפיל את כוס היין ואז גם הספה תתלכלך, וחבל,
כי יין לא יורד. אני חושבת שהשארתי את התנור בסלון דולק, וכמה
חשמל זה יעלה לי. אני חושבת שבטח יעבור עוד זמן רב עד שימצאו
אותי: חבריי לא ישמעו ממני בסוף השבוע ויחשבו שבחרתי להיות עם
עצמי, וכשלא אגיע לעבודה החדשה שלי הם ינסו לתפוס אותי בטלפון
אולם לא יצליחו. למען האמת, יש סיכוי סביר שעד יום שלישי-רביעי
של השבוע הבא לא יחשוב אף אחד לחפש אותי. וגם אם כן, הם ינסו
בטלפון, אולם לא אענה והם יעזבוני לנפשי. יהיה להם חבל אבל הם
ימשיכו לחיות. אני לא. אני מנסה להיזכר תוך כמה זמן מאבד בנאדם
מספיק דם בשביל למות. נראה לי שעשר דקות. על כל פנים זה לא
עניין של שבוע, נראה לי, אבל אני לא יודעת ואני גם לא אדע. אני
קוראת בקול חלש "שפרה", ובאמת אחרי כמה רגעים אני שומעת את
שפרה שורטת את הדלת הסגורה מצדה השני. אולי היא מרגישה שקרה
משהו, ואולי היא סתם רוצה תשומת לב. אני לא יודעת, ואני גם לא
אדע.