מיום ליום הוא הופך זקן יותר ויותר. גופו כבר כבד על אף שמשקלו
כמעט אפסי, צלעותיו ממש זועקות מתוך כלא גופו, כאילו רוצות
להתפרץ החוצה, להשתחרר.
פעם הוא היה מלא שמחת חיים, צוהל, קופץ כל פעם לקראתנו. מקשקש
בזנבו המפואר, הולך צמוד אלינו כמו קרון של רכבת. בשנים
האחרונות הוא צמוד לשביל הבית, מבלה שם את רוב שעותיו, עסוק
בהמתנה.
אני מסרק אותו עכשיו והפרווה האפורה והנוקשה אינה מזכירה במאום
את מה שהיה פעם מעטה בוהק ומזמין של רכות. מקור גאווה. "מה אתם
מאכילים אותו?" היו שואלים כולם, "איזה פרווה מדהימה יש לו".
ואנחנו שמרנו על הסוד הפשוט הזה. רק בונזו ואושר קיומי על זה
שאוהבים אותו כל כך.
חיי כלב שלמים עברנו עם ג'ינג'י. לפני למעלה מחמש עשרה שנים
אסף אותו דודי כגור מבוהל ונטוש בצד איזה דרך, ומאז תמיד היה
ברקע. היינו משפחה אחת, אמא, אבא, דודי, ג'ינג'י ואני. באינסוף
זיכרונות הוא התקבע. כמעט בכל תמונות הילדות המאוחרת של דודי
ושלי הוא מופיע.
אני שולף כמה קצוות שיער שנשרו ונזכר באהבה המיוחדת של דודי
לג'ינג'י. דודי היה זה ששכנע את אמא שהגור הקטן הזה זקוק לבית
ושמדובר בזיווג משמיים. הוא היה זה שלקח את ג'ינג'י איתו לכל
מקום וטיפל בו כאילו היה אימו המאמצת או שומר הראש שלו. פעם
אמר לי דודי שהוא לא יודע איך ייראו החיים שלו בלי ג'ינג'י. מי
האמין אז שההיפך הוא שיקרה.
אני מסתכל על התמונה המונחת על שידת הטלוויזיה. דודי בחולצה
כחולה וג'ינג'י מתרפק עליו, תולה בו זוג עיניים כמעט אנושיות.
התמונה צולמה בתום הצילומים לסרט שבו השתתף ג'ינג'י. יום חורפי
אחד, בשעה שטיילתי איתו ברחוב, עצר אותי מישהו ברחוב. הפרווה
האדמונית משכה את תשומת ליבו. עמדנו שלושתנו באמצע העיר מתחת
לשבר ענן והוא שאל אם ארצה שג'ינג'י יצטלם לסרט. למה לא,
אמרתי, ובשעה שנחלים של מים זרמו דרך הבגדים והפרווה כתבנו
מספרי טלפון על ניירות רטובים. אחר כך ג'ינג'י כיכב.
בעקבות הצילומים קניתי לדודי את המצלמה הראשונה שלו. משהו
בפנים אמר לי שהוא נולד לצלם.
אני מוציא את אלבום התמונות שלו. הנה ג'ינג'י משתכשך בנקבה
במדבר יהודה, פה הוא ברמת הגולן, הנה הזנב שלו מציץ מאחורינו
בתמונה שצולמה בטיול בנגב. תמיד התלווה אלינו לטיולים, מקבץ
אותנו למרחקים קטנים. אף פעם לא אפשר לנו להתפזר, לפתוח פער
גדול מדי, דאג שלא נאבד לו, או האחד לשני, או לעצמנו. כזה היה
ג'ינג'י. תחת מעטה של מי יודע כמה גזעים מעורבים הסתתרו להם
גנים מזוקקים של כלב רועים אמיתי.
אני עובר על פני מאות תמונות, מאות רגעים מונצחים. זאב הגעגוע
הכלוא בדרך כלל, משתחרר לרגע ומיד מגורש חזרה אל פינה נשכחת,
עמוק בפנים. איזה כישרון היה לו, אני חושב, אפילו כשצילם
במצלמות הפשוטות של פעם הצליח להוציא תמונות מרהיבות.
כשהחל לעבוד כצלם אחרי הצבא שמחתי בשבילו. היה לי ברור שהוא
עוד יגיע רחוק עם הצילום. על השמחה רכבה תחושת קינאה קלה על
שהצליח למצוא את הייעוד של חייו, שלא כמוני, נווד לנצח.
באישון לילה אחד, כשחזר מצילומי אירוע, נהרג דודי בתאונה ליד
עין שמר.
כמה פעמים אמרו לו אמא ואבא שלא ייקח עבודות בלילה במקומות
מרוחקים, או לפחות שיישאר לישון באזור. אבל דודי היה עקשן
ועקשן יישאר לנצח.
שנים עברו מאז התאונה שאחריה דבר לא שב למקומו. שנים של תקווה
שאולי בכל זאת יום אחד הוא עוד יצעד על השביל. ג'ינג'י יתנפל
עליו בקפיצות, יגיע אליו ראשון, ואחריו נגיע אנחנו ונהדוף את
ג'ינג'י שיפנה קצת מקום וייתן גם לנו לחבק.
גם ג'ינג'י לא מפסיק לחכות לו מאז. יום אחרי יום יושב על
השביל, ממתין, או אוכל את הקירות, או מיילל. הברק שבפרווה שלו
אבד לנצח, לא משנה מה אכל וכמה ליטפנו אותו.
הוא כבר זקן ג'ינג'י, רזה כמו שלד ותנועותיו איטיות. בשבוע
שעבר אמר הווטרינר שכדאי לשקול להרדים אותו. הכבד שלו כבר כמעט
ולא מתפקד. נראה שהוא סובל מכאבים, ובכלל מה הטעם למשוך את זה
עוד.
הוא כנראה צודק. מה הטעם בעוד אי אלו שבועות או חודשים של
המתנה כאובה לדודי. מצד שני, אני רוצה שיישאר, להרדים אותו זה
כמו לוותר על האיבר האחרון של דודי שנותר בחיים. |