גברת מדהימה, את נלקחת מאליו,
תמיד נמצאת שם, מעליי.
את שומרת לי על דברים שרק את מסוגלת לשמור.
מספרת סיפורים שרק את יכולה לבדות.
רק בהימצאך סביבי אני רואה דברים,
בדיוק כפי שיש לראותם.
כשאנשים מתעלמים,
את פה כדי להדגיש לי.
את פה כדי להראות לי.
נלקחת כמובן מאליו...
הם לא רואים את היופי שבך,
את העצב שבך,
את הצבע שבך.
מקושטת בבדים רכים,
שקופים, לבנים, דקים...
ויהלומי כוכבים קטנטנים,
מקשטים ומנצנצים...
אותם יהלומים איתם את מצביעה לי; נקודות, נקודות,
דברים שיש לראות...
אבל זאת רק אני, אמרת לי פעם...
באחת משיחותינו הרבות.
רק אני שיכולה לראות אותך במלוא הדרך,
את יהלומייך במלוא יופיים,
לשמוע דבריך ולהבינם...
היחידה שיכולה לראות את צבעיה הרבים של הלילה...
מכושפת לך.
ויום אחד אל מקדשך הטבעי,
באפילה דרומית וקוסמית,
כשפני הירח שלך ימלאו בסומק הדם
המורעב שלך.
כשתגלי אותם בשלמותם אליי,
כשהאורות יעלמו,
ותשלטי באפילה...
יום יבוא...
יום אחד והכישוף יביא אותי לשם...
לאפילה דרומית קסומה, מלאה באור פנייך האדום.

ואולי גם מתישהו יפוג...