יש אוטובוס אחד שעוצר בכל תחנה ותחנה אחת לכמה זמן לא מוגדר.
הגעתו כ"כ אינה צפויה עד שאיש פרט למי שבאמת צריך אותו לא יכול
לצפות מראש את שעת ההגעה שלו לתחנה. זה אוטובוס אדום עוד
מהדגמים הישנים, שבמקום שיהיה לו מספר יש עליו רק שלט שחור בלי
כלום. זה אוטובוס בלי מספר, אך בצעירותי נהגתי לכנות אותו "קו
אפס".

הטיפוסים שעולים על "קו אפס", לא שונים בהרבה מאנשים שעולים על
קו 16 או 13. אין להם תווי פנים אחרים או קווי גוף והתנהגות
משונה, הם רק חיוורים יותר ולכולם עיניים ריקות, חסרות זיק
חיים - ככה שלכל נוסע על "קו אפס" יש הבעה של אדם שכבר מיצה את
עצמו.

עד כמה שזה נשמע מוזר, אני יכול להשבע שראיתי אותו, שהנהג חייך
אליי מבעד לדלת ההזזה של האוטובוס רגע לפני שהמשיך לדהור על
הכביש, שהנוסע האחרון שעלה דחף אותי הצידה כמעט בלי להביט לי
בעיניים. אבל עד כה כל מי שסיפרתי לו את זה רק צחק לי בפנים
ואמר שכדאי לי להרגיע קצת עם הוודקה.

בפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי בסך הכל ילד. זה היה חורף
חורפי במיוחד והיה לי קשה שלא לחטוף דלקת ריאות חמורה. כל כך
חמורה שאשפזו אותי בבית חולים וחיברו אותי לכל מיני מכונות
ומכשירים. אמא הייתה מחזיקה לי את היד כמעט כל שעות היום, גם
כשישנתי, ועזבה רק כדי להביא לי כוס מים או כדי לדבר עם אחד
הרופאים. אני עוד זוכר שכשהייתה עוזבת לי את היד הייתה פועמת
בי פתאום רוח חיים, הייתי צועק ובועט באוויר רק כדי שתחזור
להחזיק לי את היד וכשחזרה הייתי שוב... כמעט בלי רוח חיים.

יום אחד, איזה שלושה ימים אחרי היום שאשפזו אותי, כשהיא חזרה
מאיזה שיחה עם רופא בכיר בשם ד"ר קראוס, היא החזיקה לי את היד
בעיניים דומעות. אני לא זוכר בדיוק מה קרה, רק שכמה שניות לאחר
מכן מצאתי את עצמי עומד בתחנת האוטובוס הקרובה מביט בשעון
ומחכה לאוטובוס "קו אפס".

היה שם עוד איזה בחור זקן אחד בתחנה שנשכב על הספסל של התחנה
כמו איזה הומלס ונראה כאילו הוא ממש הופתע לראות אותי. הוא היה
לבוש בכל מיני בגדים ישנים ומרופטים והסריח מאלכוהול. הוא אמר
שלא מתאים לילדים להסתובב בתחנה של "קו אפס" ושכדאי שאחזור
הביתה ואני לא עניתי לו והמשכתי לבהות באוויר. עד שהגיע
האוטובוס, הזקן עוד המשיך לברבר על החיים שלו בתור איזה כוכב
הוליוודי כושל שהיו לו המון קשיים בחו"ל ודווקא מתי שהחליט
לחזור לארץ פגעה בו משאית. כשהאוטובוס הגיע הוא קרץ אליי, נעמד
במקום וצלע אל דלת ההזזה של האוטובוס.

הנהג פתח את הדלת והביט לי ישר בעיניים. הוא היה שחום כזה עם
שפם וזקן כמו איזה ערבי מהשטחים, ועיניים שחורות כמעט שטניות
עם מבט מנקב שמעביר בך תחושה מאוד לא נעימה. החלטתי להישאר
במקום. הזקן דחף אותי הצידה ועלה על האוטובוס.

אחר כך מצאתי את עצמי שוב במיטת בית החולים. אמא שלי אמרה שזה
נס שבכלל התעוררתי והרופאים היו כל כך מופתעים עד שהזמינו את
כל המחלקה וכולם מחאו לי כפיים, אפילו ד"ר קראוס. אז הבנתי עד
כמה אני משתוקק לעלות על "קו אפס".

בעיני רוחי יכולתי לראות את הכוכב ההוליוודי הזקן מוסר לנהג
כרטיסיה והנ"ל מנקב אותה ואז שורף אותה עם מצית. 'תחנה
אחרונה', הוא ממלמל מתחת לשפם הערבי שלו, 'הלוך, אין חזור...'.
הזקן מהנהן בהסכמה ומתיישב במושב האחורי בעוד הנהג לוחץ על
דוושת הגז והאוטובוס שועט קדימה אל התחנה הבאה. המראה הזה גרם
לי לקנאות בזקן, כמעט ולשנוא אותו על שדחף אותי לפני שעלה,
אולי אם לא היה דוחף, הייתי מחליט אחרת ונוסע.

ככה, בלי כל אזהרה מוקדמת הוטלה עליי האחראיות להתמודד עם
המציאות. אמא נפטרה אולי שנתיים אחרי שקמתי באורח נס ממיטת בית
החולים ואבי רק עבד שעות נוספות ושתה המון וויסקי. ככל שעבר
הזמן כמהתי עוד ועוד לרגע הנכסף בו אתן לנהג את הכרטיסיה שלי
והנ"ל ינקב וישרוף אותה עם מצית.

אחרי שבע עשרה שנים של המתנה ממושכת יכולתי סופסוף לשמוע את
גלגלי "'קו אפס" חורקים בעצבנות ליד תחנת האוטובוס. בדיוק
פוטרתי מעוד עבודת פקידות משעממת במשרד עורכי דין, לא משהו
רציני, בגדול להיות מזכירה גברית. צפיתי את זה מראש אחרי
שנשרתי מבית הספר כדי לדאוג לאבא שכבר היה על כסא גלגלים בגלל
כל האלכוהול שסתם לו את הכבד. לפני שגם הוא הלך הוא רק מלמל
כמה שטויות על אבא שלו שרצה להיות כוכב הוליוודי ועזב את הבית
כדי לגור בארה"ב.

כשעליתי לגג המשרד ושאפתי את האוויר הנקי של ארובות מפעלי
התעשייה, ראיתי אותו ממתין לי בתחנה. הנהג ממש קרא לי בשמי
ואני, נעניתי לקריאתו וריחפתי בקלילות מגג הבטון אל הקרקע.
הנחיתה הייתה קצת קשה, נמעכה לי הרגל, אבל המשכתי להתקדם אל
עבר האוטובוס הישן בתחנה. כשעברתי ברחוב צולע, ראיתי את העולם
שסביבי שטוף שמש ובהיר, אבל כבר ידעתי מה אני מחמיץ. כשהגעתי
לתחנה, עם עיניים חסרות חיים, התייצבתי פנים מול פנים לפני "קו
אפס". הנהג נעץ בי את מבטו הזדוני אבל לא נרתעתי אחורה. עליתי
על האוטובוס ובדיוק כפי שדמיינתי מסרתי לנהג כרטיסיה והנ"ל
ניקב ושרף אותה עם מצית. מתחת לשפמו הערבי מלמל בדיוק כפי
שדמיינתי - 'תחנה אחרונה... רק הלוך, אין חזור'. וככה כשחיוך
מטופש מרוח לי על הפנים הלכתי להתיישב במושב האחורי כשכל חיי
עוברים על פניי ומזכירים לי בדיוק מה אני מחמיץ.