היא לא הבינה מה הם רצו, היא יצאה בסערה, וכל ישותה אומרת
נסערות וזעקה לעזרה.

היא פתחה בריצה קלה במורד הרחוב הצר והחשוך, המחשיך עם
התקדמותה בו. נעצרת בראותה נערה מאושרת מדברת במרץ בטלפון,
נזכרת שפעם גם היא הייתה כזאת. וממשיכה בהליכה נמרצת לאורך עוד
כמה רחובות.

לפתע כתם אדום מבריק החל לזול לאורך המדרכה הצרה, הוא מתארך
ומתארך ולבסוף מתחבר לגופתו הקטנה של כלב מחמד שעיר פרווה.
עיניו היו פקוחות לרווחה והוא שרוע בפיסוק איברים. היא
מתחלחלת, המועקה מעמיקה וחודרת היישר אל תוך הלב.

זאטוט קטן מגיח מאיזו פינה חשוכה, מתגרה בה, מפחיד אותה, רץ
אחריה... היא רצה יותר מהר, הוא לועג לה וחוזר לחשכתו
המתערטלת.

היא ממשיכה ללכת, ובצומת החשוכה הבאה מגיחה/גולשת בשקט האפילה
(ובחסותה כמובן) אישה בשמלה שחורה, ארוכה ולא מתאימה לאופי מזג
האויר החם; מוצצת מסיגריה גמורה את העשן וממהרת להתרחק.

הדמעות מתחילות לצוץ בעיניים, נזכרת באהוביה, נפרדת...

היא רצה אל תוך השדה השחור המשחיר. והמעט אור נבלע בתוך האפילה
האימתנית. עיניים רודפות אותה והיא מציצה מעבר לכתפה בתכיפות
עצבנית. לפתע כת נשים חצי ערומות בשמלות לבנות שקופות למחצה
נראות מתגודדות במרחק מה. היא עוצמת עינייה בפחד, הדמעות
זולגות והיא רועדת (ולא מקור) היא פוקחת את עינייה - כלום!

אישה אחת חצי ערומה בשמלה שקופה-לבנה בוכה, מתענה על הסלע
האהוב של השלושה (והיא לא יודעת איך ניחשה זאת).

היא מביטה סביבה מחפשת את חברותיה של האישה - כלום!

היא משיבה מבטה אל הבוכה אך היא נעלמה. צווחת בהלה נפלטה מפיה,
היא מוחה דמעותיה ופותחת בריצה פראית ובהולה אל הנקודה בה
נבלעות קרני האור האחרונות מפנס הרחוב המרוחק בחשכת הלילה,
בלהט השדה, בכשפי האהבה והפחד של מחשבותיה של נערה נסערת.