ציפייה. כמיהה. צורך. חובה! כואב!!! מה כבר נשאר לעשות? הרי
הזמן קיבל שוחד מהחבר שלך לשעבר, והוא זוחל כמו אינדיאני שעישן
חשיש. את מי לעזאזל מעניין חשיש?! איפה את?! כבר כואבת לי היד
מרוב מכות לארון, הוא, מסתבר נשבר בקלות רבה יותר מהארונות
אותם הורגלתי להתקיף. היי, לכל דון-קישוט יש את תחנות הרוח
שלו, לא כן, דולציניאה? למי קראת קישוא, יא בן של זונה?! קשה
לי להתמקד על... משהו. כל דבר. עזאזל. מה אתו באמת? נחמד שם?
אתם באמת רוצים לדעת?
כואבת לי היד... זה בסדר... בקרוב שוב תהיי כאן... שוב נצמיד
שפתיים ונתערבב יחד במחול פסיכוטי של תחושות. העולם יעלם, כך
שבין אם יעמוד הוא מלכת ובין אם לאו, אין זה רלוונטי למהות
הסיטואציה, אפלה שיש לה ספקטרום רחב מאוד וצבעוני מאוד. רואה
איך את מוציאה ממני מילים גבוהות של אינטליגנט? פסטורליות.
מותק, שייקספיר במרוקאית אני אדבר לך פה, רק ראבאק תגיעי
כבר!!!
חריפה, חדה, חודרת לתודעתך כמו חיסון ראשון בחדר האחות,
וזורמת... בך... איתך... אותך... אל מי אני מדבר קיבינימט,
בלאט יא בודו מיניה אוביץ, פאטאמושטו יא פוניל, יא ווסיו
פוניל!!!
(1) גם שפות אני יודע. הנה, הביטי. מאיו אוצייץ ביל
דירבום. יא רולז'ן ביל יזבית' יבו דו סמיירטי יחנים
באטינקום
(2). וכשאני ואת מתחברים והופכים לנפש שלמה סופסוף,
אנחנו הרי מדברים אותה שפה בדיוק. תגידי שלא. שתגידי שדא.
תגידי עדיף שלא תדע. תגידי כל מה שתרצי להגיד, כל עוד זה אומר
שאת כאן בשביל לזיין לי את המוח מכל הכיוונים לפעמים, ואני כאן
בשביל לגמור מזה. המגע שלך בגוף שלי מקפיא ושורף כאחד. שורף?
ממיס? קשה לי להחליט. נסו אתם לחשוב ישר במצב כזה, כשאתם
איתה... איפה את? מזל שאת לא מאחרת... שעות עד שאנחנו נפגשים
הערב. כמה ארגונים שזה לקח, כמה הודעות החליפו עיניים, כמה
ציפייה. כמה כמיהה!!! כמה עוד אפשר?! לרוב אני חי במשחקים,
ילד. מבחנה. מקלדת. מתי כבר יוצא לי לגעת במקלדת הקדושה הזו
כשאת כאן? כמה כבר אכפת לי ממנה, כשאת שוברת לי את האצבעות
ואני אוהב את זה כל כך? אם הייתי אדם טוב יותר, אם הייתה לי
עבודה טובה והייתי מרוויח כמו שצריך, אם הייתי עצמאי שעומד על
הרגליים גם בלעדייך... הייתי יכול ליהנות הרבה יותר מזה שאת
הופכת את הבית הזה מגיהינום לאוטופיה מנטאלית, כי זה היה הבית
שלנו ואת לא היית צריכה ללכת ממני לעולם.
כשאנחנו יחד אני בלתי מנוצח. אני לא רואה שום דבר. כלום. מלבד
הבריאה החדשה והמופלאה הזו שהיא אני ואת. כשהשטן ברא את האהבה,
הוא לא דמיין שאנחנו נסחוף אותה לרמות שאפילו הוא, בחכמתו
האלוהית, מתקשה להבין. לתפוס. לגעת. הזמן יזחל עד שתהיי כאן,
ועד אז נגמרו הארונות לשבור, נגמרו הסיגריות, נגמרה ההנאה
משוקולד, סרטים מצויירים, או החיים... הכל נגמר. אני צריך
שתבואי ותגוללי את הקרדיטים, ואז תרימי אותי חזרה למקום הגבוה
ביותר בעולם, מקום משכנינו. ונתחיל שוב. המשך ישיר מן הפרק
הקודם, הצופים לא יתאכזבו, והרי כבר אמרתי לך שאני לא צריך
להסתכל בשביל לחייך. אני מרגיש. וגם ככה אי אפשר באמת לישון
אתך, כי כל מושג ההכרה והתת שלה משתנה. משתנה - זאת אומרת שהוא
עובר שינוי, לא המתקן הזה בשירותי הגברים בקניון. בכזה מצב קשה
להשתמש בעיניים. מזל שיש לנו את החיבור. את הרגש. כל האהבה
שבעולם. איזה עולם, איזה עולם... עולם של סדקים ומכות בטוסיק.
היי. לא משנה. כלום הרי לא משנה, חוץ ממני וממך, יחד, אנחנו
האלוהים של העולם הזה שלנו. בין נימי הדם, האם את זורמת
במחזור גופי או אני במחזור גופך? האם יש לך גוף שהאדם ייתאר
כגשמי? סליחה, לא גשמי, אוואנגרד. את מפעילה לחץ על הורידים
וגורמת לי לנמקים ביד. תשאלי אותי אם אני שם זין, נראה אותך...
תשאלי... תבקשי... כל מה שתרצי, כל מה שאוכל לתת כדי לשמור על
השילוב הזה, המיזוג-אוויר הזה בינינו. לא אכפת לי שלפעמים כל
העניין גורם לי להתנהג כמו זונה. לא אכפת לי שלפעמים את נהנית
מזה. כל האהבה המזדיינת שבעולם הזה, גיבורה שלי, כל הפאקינג
לאב אין דה פאקינג וורלד!!! אני נרקומן לתחושות שלך, בעצמך
ובעצמותיי. חדרת לי אל מתחת לעור. אני שלך.
