תרופה זמנית אביבית פוקס


היא עוברת בין שורות המדפים. קופסאות, קופסאות. קשה מאוד
לבחור. היא חושבת על האפשריות, קשה מאוד לבחור.
היא מסתכלת על המדבקות, שמפארות שת קופסאות הזכוכית. מדבקות
ירוקות וורודות, ירוקות וורודות. ועל המדבקות כתב סתרים, מה
מסתתר מאחורי המילים.
קופסה קטנה עם מדבקה בצבע ורוד זוהר מזמינה- המפתח לאושר,
תרופת פלא לכל כאב נפשי רק מחומרים טבעיים. כן בטח חומרים
טבעיים כמו מזון לכלבים.
היא מסתובבת בחנות מסובבת בקבוקים, מביטה על תוויות, מנסה
לפענח את כתב הסתרים, למה התכוון הרופא.
בקבוק גדול עם תווית בצבע ורוד ילדותי ובפנים כדורים גדולים
בגוונים שונים- כדורי נוסטלגיה, להתרפק על הילדות, כדורים
גדולים למציצה בטעמים שונים שילדים אוהבים. כאילו שלמישהו
שרוצה לזכור משהו מהילדות שלו יש כוח למצוץ כדור בגודל של כל
הפה שלו. חוץ מזה עם מישהו שוכח את העבר שלו כנראה שיש לו סיבה
טובה.
היא מתחילה להתייאש מהקופסאות הנוצצות, כשמוכרת עם חיוך מרוצה
ניגשת אליה  בדילוגים שמחים. הקופאית, מחויכת ומאושרת כל- כך
עד, שכל האיברים בגוף שלה רוטטים עם כל חיוך, מתקרבת אליה עם
ידיים מלאות בקבוקונים ירוקים. "את צריכה עזרה?" שואלת המאושרת
בנימוס מופרז. "לא תודה" היא עונה, מנסה בכוח להעלות חיוך על
השפתיים שלה, שכנראה שכחו מזמן את עובדת קיומם של השרירים, אשר
גורמים לאדם לחייך. "יש לי משהו במיוחד בשבילך" רודפת אחריה
המוכרת בקיפצוצים עליזים. "לא זה בסדר" היא עונה בחוסר סבלנות.
עוד חיוך אחד והכעס יתפרץ החוצה במפגן צעקות קולני. היא הבטיחה
לעצמה לא לצעוק, לאגור את הכעס, לנסות להעלים אותו.
אחרי עוד כמה ניסיונות נואשים מצד המוכרת, אשר, באופן מפתיע
שומרת על איפוק, שנראה מאוד מאולץ, היא הצליחה להתחמק ממנה
וחזרה להסתובב בין הבקבוקים הצבעוניים. היא הביטה בעוד קופסא
סגלגלה. היא מרימה את הקופסא ומביטה על הכתוב כדורי השראה,
מפתחים הומור ודמיון, מיוצר במיוחד עבור "טיפוח" חנויות לנפש
בריאה ופורייה.
היא מרימה את ראשה ומביטה מסביב, החנות כמעט ריקה, מעט אנשים
מסתובבים בה. אשה רזה מאוד עם עגלת תינוק, הלחיים שלה כל- כך
שקועות עד שזה נראה כאילו לא אכלה כמה חודשים. התינוק שלה
מתחיל לבכות אבל היא לא מביעה בו התעניינות מיוחדת. ילדה צעירה
בחלקה השני של החנות. היא נראית בת לא יותר מחמש- עשרה.  הילדה
מרימה את ראשה ומביטה למעלה בייאוש, האור חושף שקיות גדולות של
חוסר בשינה מתחת לעיניים החומות הגדולות שלה, השיער שלה אסוף
בפיזור על ראשה ע"י גומייה קטנה ושחורה.
היא עוד ממשיכה להסתובב כך במשך זמן רב. ילד קטן עובר ומצמיד
את ראשו אל חלקו החיצוני של חלון הראווה של החנות הענקית, אמו
מושכת אותו ביד מהאזור, והוא נמשך אחריה בלי להביט לאחור.
לאחר זמן רב היא ניגשת בייאוש למקום היחיד בחנות, שהיא מכירה
יותר טוב מכל מקום אחר. היא מרימה כמעט בעיוורון קופסא לבנה
רגילה עם כתוביות שחורות, ומתחילה לגשת בצעדים איטיים ועייפים
אל עבר הקופה.
היא עומדת מאחורי אשה בסביבות הארבעים פלוס, שעומדת שם עם אותה
קופסא בדיוק. האשה מוציא מארנקה כרטיס צבעוני, כנראה כרטיס
חברות במועדון הלקוחות של החנות. המוכרת מחייכת אליה חיוך רחב
למראה הכרטיס , אך חיוכה נמוג למראה הקופסא שהאישה מחזיקה.
סוף סוף היא נעמדת מול המוכרת ומושיטה את הקופסא. "זה הכל?"
שואלת המוכרת בקול צייצני. היא מושכת בכתפיה בהכנעה. המוכרת
מתקתקת משהו, ואז שואלת שוב "נשארו עוד קופסאות על המדף?"
"לא" היא עונה במהירות, וממהרת לעזוב את החנות. לפני שהיא
סוגרת את דלת הזכוכית מאחוריה היא עוד מספיקה לשמוע: "גילי
צריך להזמין עוד כדורי אקומול נגד כאבי ראש"