היום, לפני ארוחת הערב, אמא שאלה אותי אם אני רוצה צ'יפס.
לא הספקתי אפילו להגיד "לא" ואבא כבר התחיל לצעוק: "מה את
שואלת אותה את זה? את בכוח נותנת לה לאכול דברים משמינים? גם
אם היא תרצה, תגידי לה לא!"
תודה אבא, על זה שאתה אוהב אותי בלי קשר למראה החיצוני שלי,
תודה.
אתה יודע מה זה מזכיר לי? את היום ההוא בספטמבר 2000, כשאמרת:
"את שמנה,
ואת מעוררת רחמים,
ואת לא שווה כלום".
מה אני אספר לילדים שלי עליך, על אמא, אם אלה הזכרונות שתמיד
ישארו לי ממכם?
אני לתומי חשבתי שזה הגוף שלי, אולי הוא שלכם, אולי אני
בבעלותכם.
אני, שלפני 11 ימים עברתי הטרדה מינית, לא מילולית, פיזית,
הייתי נורא שמחה לשמוע אתכם מדברים על משהו אחר מלבד הגוף
שלי.
אולי אני משמינה בכוונה, כדי לגרום לבחורים לשים לב אלי ולא רק
לחזה שלי. גם אם כן, זה לא עובד, אני סתם גוף, לא יותר.
אבל חשבתי שלפחות אני הגוף שלי. ואולי גם זה לא.
ובארוחת הערב, כשנגסתי בחתיכת העוף העלובה שלי, וזהו, אמא כעסה
כל כך: "למה את לא אוכלת כלום?"
אני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך.
גם אם אני אוכלת וגם אם לא, זה לא בסדר.
גם אם תמיד אצא למחסן להביא מה שתרצו והיום לא, כי הרגל שלי
תפוסה, זה לא בסדר.
גם אם ארחץ את הכלב ואוציא אותו לטיול, זה לא בסדר.
זה לא משנה שאני במגמת תיאטרון, ובמועצת התלמידים, ובדוברי
אנגלית, ובועדת ספר המחזור, ושרה בטקסי בי"ס, ואני זו שמבקשים
ממנה לכתוב נאומים לטקסים, וכתבו עלי בעיתון, והייתי בטלויזיה
ועוד מיליון דברים.
אף פעם אין לכם זמן לשים לב ולהגיד: "כל הכבוד".
יש לכם תמיד זמן לשים לב שעוד לא זרקתי את הזבל. יש לכם תמיד
זמן להגיד "שש..." אם דיברתי בזמן "הכספת".
זה אף פעם לא בסדר.
זה לא אתם, זו אני.
אני אף פעם לא בסדר.
ואני לתומי חשבתי שאתם ההורים שלי.