[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
האתגר הבא

והיא הלכה. עזבה בלי לשוב. שוב. בסיפורים זה תמיד בטריקת דלת.
ואולי היא טרקה, ואולי לא, אבל לא הייתי שם. "כמו תמיד" היתה
מוסיפה בחיוך נבזי. והיא הבטיחה שתשאיר מסודר ובעצם תשאיר
כלום, ואני צועד הביתה ברגל בחשיכה, מאריך את הדרך, למרות
שהאוטובוס יגיע עוד מעט ויוכל לקחת אותי עד לבית. אני מעדיף
לוותר הפעם על "דן" למרות שהם דואגים כל הזמן להזכיר לי שהם
קיימים, בעיקר באמצע הלילה בחריקות בלמים מצמררות האזניים של
האוטובוסים הישנים, שתמיד נדמה כאילו מנעו תאונה של הרגע
האחרון. וכך הם מקפיצים אותי מהמיטה רועד ומזיע, נוטף מים כמו
מתוך חלום זוועה שאת עוזבת. כאילו שלא מספיקות כל כמויות הזיעה
הניגרות בתל- אביב, כשהאוויר עומד במקום, מתעצל לזוז לכיוונים,
מעדיף כנראה גם הוא לבלות ולא לעבוד, גם "דן" תורמים את תרומתם
הצנועה לעליית מפלס הזיעה,  ומותירים אותי רטוב בגופיה
ותחתונים גם כשכל חלונות העץ פרוצים לרווחה, אבל הפעם העדפתי
להתעלם מ"דן", מהאוטובוסים הישנים שלהם ומהתחנה שמבצבצת מתחת
לחלוני, והמשכתי ללכת, מותח את הרגע. והרגע נגמר וכך גם הרחוב
שמסמן לי את הכניסה לבית. ויהי חושך, ויהי אור, בלחיצת כפתור
בחדר המדרגות. המעלית הישנה נענתה לחיזוריי וירדה לעברי
בגניחות. הדלת פנימית שלה נסגרת כמו תריסים לרוחב ומותירה מתחם
קטנטן שמספיק לי ולנשימתי הכבדה. בעל הבית סיפר שפעם הוא עלה
עם שתי יפיפיות שיכורות במעלית ואפשר רק לדמיין היכן נגע בהן
בטעות רק בשביל ללחוץ על הכפתור, "זה הדליק לי את כל הכפתורים"
הוסיף בחיוך עטוף בשיניים לבנות ווהמסקנה שלו היתה שלפעמים קטן
זה טוב וכדאי שאקח את הדירה על שלל חסרונותיה, אבל אצלי רק
מחשבה רצה עכשיו בראש. תהיה או לא תהיה. תהיה או לא תהיה. אני
מפשפש בכיסיי, מוציא את המפתח, מחדירו בעדינות ומסובב באיטיות,
שומע את כל גלילי הפלדה, שמילאו את תפקידם, חוזרים לבסיסם,
ומחכה לשמוע "הפתעה" ולראות את שילון וכל החבר'ה מתגלגלים
מצחוק, אבל היא לא הייתה, כמו שהבטיחה. "אני תמיד מקיימת
הבטחות" הייתה עוקצת בסרקאזם לא מוסתר ומסיפה "בניגוד ל...".
הדבר הראשון שעוטף אותך זה השקט. אין את הרעש של חריקת המיטה
כשהיא קמה לקפוץ עליי כשאני חוזר מהעבודה, אין צקצוקי לשון
שהתגעגעה, מחמאות, דיבורי סרק על היום במשרד. אין את חיבוטי
הנפש על החיים ומה עושים איתם, אין מריבות, צעקות, גניחות
מעונג, בכי מאושר ובכי שלא. פשוט שקט מקפיא. השקט שאחרי הסערה.
הדבר השני זה הסדר. הכל במקום והכל לא. חיפשתי אולי השאירה בגד
או חזיה בטעות. משהו שאפשר להצמיד לאף ולהסניף, אבל לא. הפכתי
את המגירות על תוכנן. "אולי היא משחקת מחבואים" ניסיתי לשכנע
את עצמי אבל חוץ מבקבוק בושם ריק לא היה דבר. ניסיתי להשפריץ
מהבקבוק הגמור, להנות מרגעים אחרונים של ריחניות בעיר המסריחה.
על "דן " כבר דיברנו, אבל לא. לא  בגד, לא פתק, לא פתקית.
כלום. רק כתמי אהבה יבשים שמתנוססים כעדות על המיטה ומהווים
זכר לתקופה שהיא חיה איתי. וחיה. בעצם על השידה היה משהו.
ניירות עם פרצופים של אנשים מתים עליהם. כסף היא השאירה לי
והרגשתי כמו ג'וליה רוברטס בסרט המפורסם. כסף לשלם את החשבונות
כך שבעוד חודש אוכל להסתכל על החשבון טלפון ולהגיד  "הנה פה
היא התקשרה למשרד שנקבע דייט רומנטי לסרט". תמימות של מזמוזי
ידיים בחושך לצלילי הוליווד ולריחות הפופקורן. "והנה פה היא
התקשרה כדי שאצא מוקדם ונספיק לראות את השקיעה בים." והספקנו
לראות את השקיעה, שנראתה חמה ולוהטת דרך בקבוק היין האדום
שהבאנו, בלי כוסות, רק מפה לפה.  והספקנו לראות את השקיעה,
ועכשיו אני חי אותה. מבואס פניתי לבר הנייד שבחדר, מוציא בקבוק
מהדיוטי פרי ומנסה לברוח. מחוץ לדירה, מחוץ לתל-אביב, מחוץ
לגוף שלי ומרוב בריחות מוצא עצמי מוטל על המיטה באלכסון, כמו
שתמיד היא שכבה, גונבת לי את השמיכה הזוגית, ואני אף פעם לא
מבין איך כזאת קטנה  צריכה את כל המיטה  והשמיכה  ולא מבין איך
תמיד אני מוצא את עצמי על הצד בפינה עם חתיכת בד קטנה, שאריות
מהשמיכה. וג'וני וג'ק, שני הבקבוקים, מארחים לי כעת לחברה ואני
לא לבד. "כל-כך טוב לנו ביחד, שאני חייבת לעזוב, לברוח מהעיר
הזאת וממך" אני נזכר בשיחה שניהלנו לפני ימים מספר " מה???"
שאגתי באימה "כן, אני אוהבת אותך אבל בשביל להיות סופר מפורסם
אתה צריך לסבול, זה ידוע לכולם", וגם אלכוהוליסט אני ממלמל
לעצמי עכשיו, מרחף בתוך אדי האלכוהול. "למי?" אמרתי אז "ידוע
לכולם. אפילו אתגר שלך בטוח מתוסכל ואומלל". "אבל יש לו
מעריצים בסטייג'. חברה קבועה, האחות של אביב ותראי איך שהוא
מצליח" התחלתי להתגונן. "חברה קבועה. אה. אז בגלל זה הסיפורים
האחרונים שלו חרא" עקצה אותי, יודעת שבגללו כמו חצי עם ישראל
התחלתי לכתוב. " תושיב מישהו בוילה, תפנק אותו, תדאג לו להכל.
אהבה, זיונים, כסף, מותרות, ותראה איך זה חוסם לו את המוח,
מוחק את היצירה, את כל שורשי התסכול, את כל המחאה, את התפרצות
האנרגיה והאלכוהול, ואני לא רוצה שלך זה יקרה.  רק תזכור שבגלל
שאני זורקת אותך, אתה תהייה מפורסם. אני אגרום לך להיות מתוסכל
ואתה תהנה מזה. תצוף בבריכה החמימה של הדיכאון, התסכול והאכזבה
וזה יהיה חמים ודביק כמו בבריכה של הקטנים והסיפורים יתחילו
לנבוע מעצמם כמו פטריית המים הענקית שבאמצע הבריכה. כל הגדולים
התחילו כך ואף פעם הם לא מזכירים את הזונה שבגללה הם היו כל-כך
טובים, אז בבקשה אל תשכח להקדיש את הספר לי, לזונה שזרקה
אותך". היא סיימה את המונולוג ולא אמרתי כלום. רק לקחתי לגימה
מה"ג'וני ווקר" ושתקתי. לא היו לי מילים. "עוד יהיו לך מילים"
היא אמרה ונישקה "אתה תהיה אמן של מילים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל פעם שאת
אוהבת את התל
אביבי שלך, את
אוהבת את זאת
שהתל אביבי אהב
שאהבה את
הירושלמי שאהב
את החיפאית
שאהבה את
האשדודי שאהב את
את הגן יבנאית.


(ואתם יודעים
איך זה גן
יבנאיות.)

המלגזן הזועם
מסביר למה לא
כדאי לאהוב תל
אביבים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/01 1:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה